*מרפא ללבבות שבורים | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 25.7.2025*
תשמעו סיפור. השבוע פרסמתי בפייסבוק טקסט קצר על האימהות השכולות של המלחמה הזאת – כתבתי שפעם אימהות שכולות הייו נשים מבוגרות במטפחות שמתכופפות מעל קברים בתמונה בעיתון, אבל עכשיו הן בגילי, בפיד שלי, ביוגה בשישי, בטישרט שגם לי יש, הן העלו לא מזמן תמונות עם הילדים שלהן במזרח, ועכשיו הן כותבות פוסטים על כך שהן רוצות למות, מתת מגעגועים, ואת קוראת ורוצה למות גם. מעולם בחוויה שלי, האימהות השכולות לא היו קרובות אליי כמו האימהות במלחמה הזאת.
.
כתבתי להן שאני קוראת את הפוסטים שלהן, שומעת את הקולות, למרות שהן שקופות מאחורי ה"הותר לפרסום" הנורא הזה ששמענו כבר 895 פעמים מאז ראשית המלחמה, הן לא שקופות לי. לא הן ולא מי שסביבן - אבות, סבים, סבתות, אחים, אחיות, ילדים וילדות, דודים ושכנים. שכולים כולם. מישהי כתבה בתגובות שכל אובדן של חייל הוא פיגוע רב נפגעים, וזו הגדרה שהפכה את הקרביים שלי.
.
כל חייל שנופל הוא פיגוע רב נפגעים.
.
בכל אופן בין התגובות הרבות שקיבלתי, הגיע אליי מייל שנכתב בו כך: "הי מיה, אני שירה יעבץ אפל, אמא של סרן יפתח יעבץ שהיה קצין האג"ם של מגלן ונהרג בקרב גבורה בקיבוץ נחל עוז ב7.10. אני העדתי על עצמי שאני שונאת אמהות שכולות. לא רציתי להיכלל במועדון המפוקפק הזה ולכן שמרתי מרחק… אבל בעקבות נסיעת אמהות לחו"ל גיליתי את הכוח הטמון בקבוצת השוות.
לא יודעת למה אבל בעקבות הפוסט שלך חתכתי מהעבודה ונסעתי לבית העלמין, מקום שאני לא נוהגת לבקר בו. וגם כתבתי לך כמה מילים:
.
למיה טבת דיין
אני האמא השכולה המגניבה. זו שברגע זה נועלת סניקרס נייק מעודכנות ומכנס לוס של סקוצ אנד סודה, זו שיש לה לק ג׳ל פאני באני, השיער שלה צבוע פיקס (למרות שאמאלה מאיפה הגיע כל השיער הלבן הזה…) יושבת פה ליד הקבר של הבן שלי.
הגעתי באוטו ההיברידי החדיש שלי מהעבודה האינית שלי, דיברתי בדרך עם החברות הקוליות שלי. אני בדרך לקנות את הרב מכר החדש ׳על ארבע׳ וסיימתי לראות עם בעלי את הסדרה המגניבה neighbours & friends… וכן כן אנחנו נוסעים בקיץ עם הילדים לטייל בדולומיטים, ונהיה באיזה מלון ספא מפנק.
אז איך אני פה והבן שלי מתחת לאדמה. איך???
.
באיזה עולם אני הפכתי לאמא שכולה?!? תמשיכי לכתוב! את נותנת כוח ומפעילה אצל רבים או יותר נכון רבות משהו…
.
תודה וחיבוק
שירה
.
*נכתב ממש עכשיו בבית העלמין".
.
קראתי את המכתב והצטמררתי. אולי כי זו בדיוק האמא השכולה שעליה כתבתי, מבלי להכיר אותה. ואולי בגלל התנועה הזאת שהיא עשתה, כשעזבה באמצע יום העבודה ונסעה לבית העלמין, לבן שלה. שברה את השגרה בעקבות הלב השבור.
.
נזכרתי בטקסט יפהפה שמישהו מקוראיי שלח לי פעם, וכתב שמדובר בטקסט הכי יפה שהוא מכיר ללבבות שבורים. הוא לקוח מתוך מסכת מידות במשנה, וכביכול מסביר איך יש להיכנס לבית המקדש, אבל באמת הוא אומר לנו משהו עמוק מזה. אולי הכי עמוק בעולם. הטקסט הקצר הולך ככה:
.
“כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין, ומקיפין ויוצאין דרך שמאל, חוץ ממי שאירעו דבר. מקיף לשמאל. מה לך מקיף לשמאל? שאני אבל. השוכן בבית הזה ינחמך. שאני מנודה. השוכן בבית הזה יתן בלבם ויקרבוך. שאני משוגע. השוכן בבית הזה ירפאך.”
.
ובמילים שלנו: כל האנשים נכנסים ויוצאים באותה דרך למקדש, מצד ימין, ויש סדר, ויש נורמה. אבל מי שקרה לו משהו – שהוא אבל, או מנודה או במשבר נפשי, מותר לו לפי חוקי המקדש לחרוג מהסדר. להיכנס הפוך, משמאל, או אם תרצו, לחתוך מהעבודה ולנסוע לבית העלמין. כשהאחרים רואים את זה הם שואלים: מה פשר השבירה שלך? והוא מספר ממה הוא עצמו נשבר. האבל, הצער, או השבר נפשי.
.
ופה החלק היפהפה והחוכמה העתיקה: העוברים והשבים לא שופטים, לא כופים עליו את הנורמה. במקום, הם מתפללים עבורו: “השוכן בבית הזה ינחמך". או יקרב אותך. או ירפא אותך.
.
הטקסט העתיק הזה מספר מה קורה כשהציבור מכיר בשבר של האדם האחד. ומה צריך כדי להתרפא: שמי ששבור לא יסתיר את זה, ירשה לעצמו לסטות מהמסלול. ושהקהילה לא תפנה עורף. כי אולי מה שמרפא מלב שבור זו האפשרות ללכת נגד הזרם, והידיעה שמי שרואה אותך ינחם אותך וירפא אותך. תראו כמה כוח יש לחמלה ציבורית.
.
ואז חשבתי על שירה אמא של יפתח, זיכרון גיבור לברכה. על הפוסט שלי שאמר לאימהות השכולות "אני רואה אתכן" ועל שירה שקראה אותו, עזבה הכל ועלתה אל המקדש שלה, אל הילד שלה, חרגה מהסדר, כי החיים חרגו מהסדר שלהם, ואז ישבה ואז כתבה לי.
וזה הסיפור.
.
ולסיום חשבתי שאני רוצה להקדיש לשירה ולכל האימהות השכולות, וגם האבות השכולים והאלמנות והאלמנים של המלחמה הזאת את שירה של אווה קילפי, שגם כששומעים אותו בפעם האלף הוא לימוד והוא תפילה:
.
*אל תחשבי שהחיים קצרים / אווה קילפי*
(מפינית: רמי סערי)
חִשְׁבִי: אֵיזֶה נִסָּיוֹן מְיֻחָד.
שֶׁהֲרֵי הָאֹרֶךְ אֵינוֹ הָעִנְיָן כָּאן כְּלָל וְעִקָּר,
אֶלָּא שֶׁהִתְאַפְשֵׁר בִּכְלָל לַחֲווֹת אֶת זֶה.
מָה שֶׁהִתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכָם הוּא בְּעֶצֶם
שׁוּלִי.
זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר בִּכְלָל לַחֲווֹת אֶת הַהַתְחָלָה וְאֶת הַסּוֹף
בְּלִי לְהָבִין מָה קוֹרֶה
וְזֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהִתְקַיֵּם בֵּין לְבֵין
וְלַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ בְּלִי לְהָבִין שׁוּם דָּבָר גַּם בְּיַחַס אֵלָיו.
וְזֶה שֶׁחֵלֶק הָאֲרִי הוּא הָאִי קִיּוּם
וְשֶׁהַשֶּׁמֶץ הַזֶּה, הַחַיִּים, הֵם רַק מָה שֶׁבְּנִגּוּד אֵלָיו.
לִרְגָעִים הָאִי קִיּוּם נַעֲשֶׂה רָגִישׁ וּמֵבִין אֶת עַצְמוֹ.
אִי אֶפְשָׁר לִדְרֹשׁ הֶמְשֵׁכִיּוּת מֵהַתּוֹפָעָה הַזֹּאת.
אֲבָל זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אוֹתָהּ,
שֶׁאֶפְשָׁר לִקְרֹא אוֹתָהּ,
שֶׁאֶפְשָׁר לָשִׁיר אוֹתָהּ וְלִכְתֹּב,
שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְצַיֵּר אוֹתָהּ וּלְנַגֵּן,
שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לִרְקֹד וּלְצַלֵּם,
שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהַצִּיג אוֹתָהּ, לִבְכּוֹת אוֹתָהּ
וְלִצְחֹק, לִלְעֹג לָהּ וְלֶאֱהֹב,
וְזֶה שֶׁזֶּה כָּאַב כָּל כָּךְ,
וְשֶׁהִיא הָיְתָה מְתֹעֶבֶת וּשְׂנוּאָה,
וְזֶה שֶׁהַוִּתּוּר עָלֶיהָ מְעוֹרֵר חַלְחָלָה כָּזֹאת,
מוֹלִיד כָּזֶה אֹשֶׁר,
וְזֶה שֶׁהָאֵבֶל.
הטור הזה מוקש לעילוי נשמתו של רב סרן יפתח יעבץ, ושל 894 החללים הגיבורים שלנו מהמלחמה הזאת,
.
שתהיה לנו שבת שלום,
מיה טבת דיין
