*יום הולדת | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 3.4.2026*
קראתי השבוע שהמונים החלו להאמין שדונאלד טראמפ ובנו בארון הנם נוסעים בזמן שהגיעו אלינו מעתיד כלשהו. האמונה הזאת מתבססת על שני ספרים, מהמאה ה-19. אחד נקרא "הנשיא האחרון", ויש בו אירועים דומים לתקופת הכהונה של טראמפ. והשני נקרא "המסע המופלא מתחת לאדמה של הבארון טראמפ" ויש בו גם דמות ששמה דון. אם זה לא מספיק, התגלו איורים מהמאה ה-19 של מרכבות שמיימיות מעופפות, ולידן השם "טראמפ". דיוקנאות שדומים להפליא לטראמפ נמצאו גם בכנסיות מהמאה ה-15. ודודו של דונלד טארמפ ,מסתבר, עסק בחקר מסעות בזמן. עם כל סלט הנתונים הזה, המונים מסתכלים על הנשיא האמריקאי כמי שמביא איתו איזה ידע מהעתיד, או מהעבר, או משניהם.
.
התבוננתי השבוע בטראמפ, כולל הבדיחות שהוא מספר, כמה ריקודים, ואיזה משחק ידיים שמדמה היאבקות, וחשבתי לעצמי שבטח אין כיף כזה, כמו לנסוע בזמן, לערבב את הקלפים בעידן כזה או אחר, ולהמשיך הלאה, לעבר או לעתיד, העולם הוא מגרש המשחקים שלך. אם משהו לא עובד אתה תמיד יכול לקפוץ, למאה ה-15, היה להם מרק נהדר אז, או למאה ה-31, לנוח בזרועותיו של איזה רובוט.
.
איזה כיף שיש לך דלת פתוחה להחליף סיפור מפעם לפעם. אם צריך.
.
וכשסיימתי עם המחשבות הללו, חזרתי לסיפור שלי, נטול הדלתות. בסיפור שלי יש לי היום יום הולדת. אני בת 51 ובחוץ יורים טילים, והעולם בטנטרום משוגע, והרבה פעמים קשה להרגיש את הקשר בין חוץ לפנים: בין מה שמנהיגים אומרים ומאיימים לבין החביתה בצלחת ארוחת הערב שלנו. בין מיצרים ואוניות ומיליוני חביות נפט, למרתון משחקי רמיקוב עם הילדה. ומה בכלל לכל זה וליום הולדת?
.
בכל שנה, ארבעה ימים לפני יום ההולדת שלי, אנחנו מדליקים נר לסבא יעקב. השנה, 15 שנה לאחר מותו, נזכרתי במשהו שנהג לומר: הוא אמר שהוא בר מזל ושהחיים שלו טובים. הוא אמר את זה גם כששתה קפה באוקספורד סטריט או כשרכב על פיל באפריקה, וגם כשהיה מאושפז עם נמק ברגל ימים לפני מותו. הוא אמר את זה כל החיים, למרות שמגיל 17 היה יתום מוחלט ממשפחה ענקית שנרצחה, הוא אמר את זה כשהיה לו כסף וכשהיתה לו רק כחצי כיכר לחם. הוא האמין באופן עמוק שהוא בר מזל ושהחיים טובים. אם הייתם פותחים לסבא שלי דלת לטייל בזמן - והוא אהב לטייל - הוא היה אומר, מיולי תסגרי את הדלת שלא ייכנס קור. לסבא שלי היה טוב והיה מזל איפה שהוא נמצא.
.
כשנזכרתי בזה השבוע הייתי בבת אחת אסירת תודה לו על המשפט הזה. כל כך נעים להיזכר במישהו אהוב בלי טיפת אשמה. לזכור שהוא נהנה מהחיים של עצמו והאמין שהוא בר מזל בלי קשר לנסיבות בכלל. סבא שלי העניק בכך מתנה לא רק לעצמו, אלא גם לנו. אוהביו. זוכריו.
.
והחלטתי שהתזכורת הזאת תהיה מתנת יום ההולדת שלי השנה לעצמי. שזה משפט שחשוב שאומר אותו בקול למי שסביבי, כדי שיזכרו גם אותי בבוא היום ככה. ושזה משפט טוב לומר לעצמי, במיוחד כשהנסיבות כל כך משוגעות בחוץ. מקוממות. מפחידות. מעוררות חוסר אונים. ולי יש יום הולדת באמצע כל זה. לומר אני ברת מזל והחיים שלי טובים - זה מרגיש כמעט חתרני, מרדני, נועז, ויש בזה גם משהו ממש מרגיע. ראיתי בעיניי את סבא יעקב שלי אומר את זה גם בתקופות קשות מאין כמותן. כשאני אומרת את זה עכשיו זה מרגיע את הגוף. וזה מרגיש ההיפך מלחפש דלת לסיפור אחר. או מישהו, אמריקאי או לא, שאולי יש לו מפתח לדלת כזאת.
.
בתוך הסיפור שלי, אני זוכרת כבר 51 ימי הולדת לאחור. לקח לי זמן להבין שלציין ימי הולדת בחגיגות ומתנות ושירים זה לא אני. בימי הולדת אני בכלל אוהבת להתכנס עם עצמי, לחשוב משהו, להבין משהו, וכבר שנים אנחנו מציינים את יום ההולדת שלי בטיול. עד שהבנתי את זה היו לא מעט פספוסים. וכילדה יצא שבכיתי לא מעט באמצע חגיגות מושקעות ממש שעשו לי הוריי החמודים, שלא הבינו מה לא בסדר עם הילדה.
.
אבל אם יש משהו כיפי בהתבגרות זה להבין קצת יותר מי את.
.
כשאת בת 51 את לא צריכה להיות נוסעת בזמן כדי שהזמן ייסע איתך. הגילאים השונים שלך מלווים אותך, ממשיכים לפסוע איתך בדרך. או כמו שכתב את זה יהודה עמיחי: "וְכָל הַזְּמַן רָצִים שְׁלִיחִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב אֶל יַלְדוּתִי / כְּדֵי לְהָבִיא מִשָּׁם דְּבָרִים שֶׁהִשְׁאַרְתִּי אוֹתָם אוֹ שָׁכַחְתִּי,/ .. כְּמוֹ רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ מִן הָאֳנִיָּה הַשּׁוֹקַעַת לְאַט / אֶל הָאִי, כָּךְ אֲנִי מוֹצִיא מִיַּלְדוּתִי / דְּבָרִים וְזִכְרוֹנוֹת לְהֶמְשֵׁךְ חַיַּי."
.
ולכן אני מסיימת בשיר שכתבתי למיה הילדה, כשעוד היה לה פוני, כשעוד היתה לה אמא, כשהיה לה סבא שאמר שהוא בר מזל, והיו לה עוד המון שנים להתבלבל קדימה. אחד הדברים הכיפיים בהתבגרות הוא האפשרות להביט לאחור, ולהבין לאחור, ואת מה שכתבתי במשפט האחרון של השיר הזה, שהוא גם התזכורת שלי לעצמי כמעט כל יום בשנה האחרונה:
.
[מתוך: "היהודייה הנודדת"]
יוֹם אֶחָד כָּל מָה שסְּבִיבֵךְ בַּתְּמוּנָה
לֹא יִהְיֶה. לֹא כִּסְּאוֹת הַקַּשׁ
וְלֹא הַדֶּשֶׁא וְלֹא חֲבֶרְתָּהּ שֶׁל אִמֵּךְ
שֶׁמַּגִּישָׁה אֶל הַשֻּׁלְחָן כּוֹסוֹת פֶּטֶל קַר,
וְלֹא הַפֶּטֶל, וְלֹא אִמֵּךְ.
דְּבָרִים מַפְחִידִים יִקְרוּ: מִישֶׁהוּ
יַחְטֹף אוֹתָךְ בְּגַן הַשַּׁעֲשׁוּעִים
וּבְקֹשִׁי יְשַׁחְרְרוּ אוֹתָךְ מֵהַלְּפִיתָה הַחוֹנֶקֶת.
פַּעֲמַיִם כִּמְעַט תִּטְבְּעִי בַּיָּם. כִּמְעַט
כָּל תְּפִלּוֹתַיִךְ עַל אֲחֵרִים יִכָּשְׁלוּ,
לֹא תַּצִּילִי אִישׁ מֵאֲהוּבַיִךְ.
שָׁנִים יַחְלְפוּ עַד שֶׁתִּמְצְאִי חֲבֵרָה.
עַד שֶׁתִּתְרַגְּלִי לְמַרְאֵה פָּנַיִךְ.
מֵאַהֲבוֹתַיִךְ תַּצְלִיחִי לָחוּשׁ
רַק אֶת הַסְּעָרוֹת.
שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים יִשָּׁבֵר לָךְ הַלֵּב
בְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעוֹת לֹא תֹּאכְלִי דָּבָר.
תַּחְשְׁשִׁי עַד אֵימָה: מֵעֹנִי. מִכִּשָּׁלוֹן.
לְּהִשָּׁאֵר לְבַד.
וְאָז תִּתְאַמְּנִי עַל זֶה בְּכָל הַכּוֹחַ –
לִהְיוֹת עֲנִיָּה מְאוֹד, לְבַד מְאוֹד
וּנְטוּלַת הַצְלָחוֹת.
שׁוּב וָשׁוּב יִתְגַּלֶּה לָךְ
שְׁהַכֹּל מִסְתַּדֵּר כְּשֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת.
כְּשֶׁתָּבִינִי אֶת זֶה, כְּבָר תִּהְיִי
מְבֻגֶּרֶת מֵאִמֵּךְ וּמֵחֲבֶרְתָּהּ שֶׁבַּתְּמוּנָה.
תָּנִיחִי מִזְּמַן לִקְשִׁיחוּת הַלֵּב.
תְּשׂוֹחֲחִי עִם הַמֵּתִים.
תִּסְלְחִי לְכָל מִי שֶׁעָזַב אוֹתָךְ. תִּסְלְחִי
אֲפִלּוּ לְעַצְמֵךְ. עַל הַסִּפּוּרִים
שֶׁסִּפַּרְתְּ כְּדֵי לְהַסְתִּיר מִי אַתְּ.
זֶה יִקַּח עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת.
נִדְמֶה לָךְ שֶׁזֶּה לְעוֹלָם לֹא יַגִּיעַ.
אֲנִי כּוֹתֶבֶת לָךְ עַכְשָׁו כְּדֵי שֶׁתֵּדְעִי:
אַתְּ הוֹלֶכֶת לְהַחְזִיק מַעֲמָד.
כָּל זֶה מִתְחַבֵּר בַּסּוֹף לִדְבַר מָה.
זֶה יִהְיֶה שָׁוֶה אֶת זֶה.
.
אם אתן זקוקות לברכה אני מזמינה אתכן לכתוב לי היום, שננצל את כוחותיו של היום הזה ואברך אתכן באהבה.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
