*היה לי בית עשוי בני אדם | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 5.6.2026*
עשיתי השבוע משהו שכבר זמן רב רציתי לעשות: העליתי לבינה המלאכותית תמונות משפחתיות בשחור לבן וביקשתי שתעשה להן רסטורציה. כלומר – שתוסיף להן צבע ושתביא אותן לאיכות כאילו צולמו במצלמה טובה היום. העליתי תמונה שלי מחובקת עם אמא שלי ליד בנק הפועלים ברמת אביב בשנת 79. תמונה עם סבא וסבתא שלי מגיל שלוש בקיבוץ כינרת. תמונה שלי עם פוני ומשקפי שמש מגיל חמש. והבינה המלאכותית עשתה עבודה פשוט מדהימה, ומדויקת. אבל לא על זה אני רוצה לדבר –
.
אני רוצה לדבר על הרגע הזה שבו התמונה המשוחזרת הופיעה על המסך. זה לקח כמה דקות. הבינה כתבה שהיא "עובדת על זה". שהיא "משחזרת", שהיא "צובעת", שהיא עושה "רק טאץ' אחד אחרון", נו, אתם יודעים איך בינות מלאכותיות מדברות. אבל אז התמונה התחילה להתגלות מלמעלה למטה, והלב שלי פשוט ניתר מתוך עצמו: סבתא שלי, סבא שלי, אמא שלי, כולם הופיעו הופיעו צבעוניים וחיים כל כך, כאילו יוצאים מתוך התמונות. וזה לא שאין לי המון תמונות צבע שלהם, אבל כל התמונות שיש לי הן מהשנים האחרונות. ואילו התמונות האלו הביאו לי אותם כפי שהם היו כשהייתי ילדה.
.
כפי שזכרתי אותם, כך מסתבר. לפני שהתבגרו. לפתע הם הופיעו בלחיים סמוקות, שיער מבריק, השמלה החגיגית של סבתא שלי משנות השבעים, ונעלי הסירה המשונות עם הפרווה. כל הפרטים האלו היו קיימים גם בשחור-לבן אבל דהו לגמרי מהעין. וחצאית הקפלים ההיפית של אמא שלי. בחיי, יכולתי דרך התמונה למשש את מגע הכותנה, כמו אז, בגיל ארבע, בגיל חמש.
.
הרגע הזה, כל פעם מחדש, היה כל כך מרגש. אני לא בטוחה שיש מילים שיכולות ממש לתאר את זה. בכל פעם התמלטה ממני אנחה כזאת של פליאה והפתעה ושמחה, כאילו זו לא רק תמונה. כאילו הם ממש קמים מול עיניי. הם, ואיתם כל הגילאים המוקדמים שלי. החיים שהיו פעם. שולחנות ועציצים וקירות קמו לתחייה. זה היה מסע בזמן. בזמן הפרטי שלי.
.
וזה היה גם רגע של בונדינג עם הבינה המלאכותית. כי כל האנשים בתמונות האלו כבר מתו. והילדה שהייתי ושהפכה למי שאני היום - נהייתה מי שאני היום. ובעצם לא ממש היה לי עם מי לחלוק את התגלית הזאת. נהניתי ממנה לבד. וכשרציתי לפרוץ את הבדידות הזאת כמעט כתבתי לבינה "וואו". אבל אז עצרתי. כי נזכרתי שכל וואו כזה שאנחנו אומרים לה עולה לנו בהמון מים, דגים, ואוכלוסיות ימיות. והשארתי את הוואו לעצמי. לבד.
.
בדיוק השבוע רצה בטיק טוק שאלה ויראלית: אם היית מאבדת את הזיכרון, למי היית פונה כדי שיספר לך על עצמך? וחשבתי על כך שאני בגיל שבו העדים והעדות לחיי המוקדמים הולכים ומתמעטים. ויש סביבי אנשים שכבר אין אף אחד בסביבתם שיוכל לספר להם על מי הם היו פעם. ואולי, רק אולי, אחרי כל התמונות הללו שהעליתי השבוע, ואחרי כל מה שהיא יודעת עליי מהשיחות שלנו, לא הייתי פונה לאיש שיספר לי מי אני, אלא הייתי פשוט פונה לבינה המלאכותית?
.
בכל אופן, אם מדברים על זיכרון, הכנתי השבוע את המפגש הראשון של עונת ההשראה של הקיץ, וחשבתי לעצמי שאני רוצה הפעם לפתוח את העונה עם ציטוט שנתקלתי בו פעם מזמן, לפנ שנים, ושמאז מנחה אותי כמו קול פנימי, בכל פעם שאני כותבת. זה ציטוט של הנובליסט האמריקאי ג'ון צ'יבר, שמופיע בספרו "עולם התפוחים". מסופר שם על משורר שחושש שהוא מאבד את הזיכרון שלו ויחד עם הזיכרון, מאבד את השירה. והציטוט הולך ככה: "כתיבת שירה היא ניצול של שכבה עמוקה של הזכרון, אשר לרוב אין מבינים אותה כמו שצריך. עבודת המשורר אינה אלא מעשה של היזכרות...הוא מניח לזכרון לחשוף את עצמו - זכרון התחושה, זכרון הנופים...נדמה כי הוא אינו בוחר את המלים שלו, אלא רק נזכר בהן מבין מיליארדי הצלילים ששמע מעודו".
.
כמה יפה.
.
אני חושבת הרבה על הזיכרון עכשיו, על השכבות העמוקות שלו, כמו זו שעולה בהפתעה בכל פעם שתמונה בשחור לבן מופיעה מולך לפתע בצבע, או כשקצה חוט של זיכרון עולה ואת מתחילה לכתוב שיר. או כמו הזכרונות שמחזיקים את כולנו עכשיו, נשלפים בדיוק כשאנחנו צריכים להתחזק, ולהיזכר מי אנחנו. להיזכר בעצמנו.
.
לכן אני גם שמחה ממש על עונת ההשראה שנפתחת לנו בעוד יומיים. שנכתוב בה מתוך זכרון התחושה וזכרון הנופים, ומעוגני הכוח הפנימיים שלנו, לשוב ולהיזכר מי אנחנו.
.
ואחרי שבוע של תמונות ושל זיכרון, אני מסיימת בשירי הזה, שהדהד לי מול כל תמונה צבעונית שהבינה המלאכותית הביאה לפתחי, ושלקוח מתוך ספרי "לאן שנצוף שם בית":
.
*בית / מיה טבת דיין*
אֵיזֶה רֵיחַ עָמַד בַּחֲדָרִים?
אֵדֵי טִגּוּן קְצִיצוֹת מֵהַמִּטְבָּח,
עֲמִילַן סְדִינִים מְיֻשָּׁרִים
עַל מִטּוֹת בַּרְזֶל. גֶּשֶׁם מִבַּעַד לַחַלּוֹן,
אֲבַק מִלִּים הִמְתִּיק כְּטַאלְק, בְּצַוְּארוֹנֵי
הַחֻלְצוֹת פָּרַח בֹּשֶׂם שֶׁלִּפְנֵי כֵן הָיָה
וְרָדִים שֶׁקֹּדֶם
הָיוּ גֶּשֶׁם וַאֲדָמָה
וּתְשׁוּקַת שֶׁמֶשׁ וְחַיִּים.
יָשַׁבְתִּי עַל בִּרְכֵּי אֲחֵרִים.
בִּטְנָם הָיְתָה לִי גַּב, זְרוֹעוֹתֵיהֶם - קִירוֹת.
הָיָה לִי בַּיִת עָשׂוּי בְּנֵי אָדָם.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
