*שיר הלל למורה | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 28.8.2026*
בסוף התואר הראשון נפלה לידיי הזדמנות ששינתה את חיי לתמיד, אם כי אז לא הבנתי את זה: פירסמו באוניברסיטה שמחפשים מתרגלים. חשבתי שזה יהיה נחמד. עבדתי בעיתונות ובפרסום, וזו נראתה לי כמו עוד עבודה צידית לא רעה. הגשתי בקשה ללמד פילוסופיה ואמנות, כי זה מה שלמדתי לתואר הראשון. והתקבלתי ללמד פילוסופיה הודית.
.
למה פילוסופיה הודית? בדיעבד הסתבר שמשהו בציונים שלי צד את עינו של פרופסור בידרמן שקרא לי לבוא לראיון - ואלו לא היו הציונים הטובים. בידרמן שאל אותי, למה בעצם יש לך ציונים כל כך איומים לצידם של ציונים כל כך מעולים? זה פשוט, עניתי לו, אני תמיד מצטיינת במה שאני אוהבת, אבל לא יכולה להצטיין אם הלב שלי לא שם.
.
התקבלת, הוא הכריז, ובמילה אחת שינה את מסלול חיי. את אותו קיץ ביליתי בלימוד אינטנסיבי של חומר שלא הכרתי כמעט, אבל שהתאהבתי בו מיום ליום. בסופו של דבר חמש עשרה שנה לימדתי על הודו בשלוש אוניברסיטאות בארץ ובעולם, נסעתי וחזרתי ממנה, התגוררתי בה תקופות ארוכות, כתבתי דוקטורט על שירה סנסקריטית, ובעצם עזבתי את כל מה שעשיתי לפני כדי להקדיש את עצמי לאהבה הזאת.
.
אבל עוד לפני כל זה היה רגע נוסף ששינה אותי, הרגע שבו נכנסתי לראשונה לכיתה באוניברסיטה כמתרגלת. בת עשרים וחמש. כשהנחתי את התיק שלי ליד כיסא המרצה, כמה תלמידים מבוגרים ממני חשבו שהתבלבלתי וסימנו לי בנימוס לבוא לשבת לידם. כשהתחלתי להעביר את השיעור הראשון הלב שלי דפק כל כך מהר שחטפתי סחרחורת. מעולם לא ראיתי את הכיתה מהזווית הזאת. מעולם לא הקשיבו לכל מילה שלי בכזאת תשומת לב. לא זכרתי כלום וזכרתי הכל בו זמנית. מעולם לא התרגשתי ככה. מעולם לא הרגשתי באופן כה עז שמצאתי את מקומי בעולם.
.
מאז אותו בוקר אני מלמדת. כבר עשרים ושש שנים. אחרי שהרגשתי שעליי לעזוב את האקדמיה, לימדתי קורסים פרטיים על הודו. ואז כשהתחלתי לכתוב שירה עברתי ללמד כתיבה. וכשלמדתי פמיניזם לימדתי פמיניזם. בעצם, כל דבר שלמדתי רציתי תמיד להעביר הלאה, להדביק אחרים בהתלהבות. וגם רציתי לדבר איתם על זה - שישאלו אותי שאלות, שאוכל לענות "לא יודעת", ושהשאלות שלהם יגרמו לי ללמוד עוד.
.
בזכות השאלות של תלמידיי הוצאתי את הספר "פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי". תירגמתי את המשוררת דוריאן לקס. בזכת המגש עם תלמידיי בארצות הברית כתבתי מסות על אנטישמיות. מזה עשוי המנוע הפנימי שלי – מללמוד וללמד. אבל רק כשנתקלתי בנאום קבלת פרס נובל של המשוררת ויסלבה שימבורסקה, הבנתי את זה. היא דיברה בנאום שלה על השראה, ומאיפה היא מגיעה, והנה מה שהיא אמרה שם:
.
"ההשראה אינה זכותם הבלעדית של משוררים או של אמנים בכלל. ישנה, הייתה ותמיד תהיה קבוצה מסוימת של אנשים שההשראה פוקדת אותם. אלה כל אותם אנשים שבוחרים במודע את עבודתם ועושים אותה באהבה ובדמיון. יש רופאים כאלה, יש מחנכים כאלה, יש גננים כאלה, ועוד מאה מקצועות אחרים. עבודתם יכולה להיות הרפתקה מתמדת, כל עוד הם מסוגלים לגלות בה שוב ושוב אתגרים חדשים. למרות הקשיים והכישלונות, סקרנותם אינה דועכת. מכל בעיה שנפתרת מתעופף לעברם נחיל של שאלות חדשות. ההשראה, תהיה אשר תהיה, נולדת מתוך 'אינני יודעת' מתמשך." (ויסלבה שימבורסקה, הרצאת נובל, "המשורר והעולם", 1996)
.
הנאום הזה סיפר את כל מה שהרגשתי: שכן גם ההשראה שלי הגיעה תמיד ממי שלימדתי אותם. מהשאלות שלהם. מה"אני לא יודעת" שלי, ומלילות ללא שינה של חיפוש אחר תשובות, רק כדי לשוב לתלמידיי בבוקר ולעמוד מול שאלות חדשות.
.
מה הפלא שבימים האלו, כשמתחילים כבר להרגיש את הדגדוג של שנת לימודים חדשה, הלב שלי מתרחב ממחשבה על מורים ומורות שעומדים לפתוח כיתות, קורסים חדשים, שנת לימודים טרייה. במהלך השנים כתבתי הרבה - על שכר המורים, על כך שמרביתן בכלל מורות, על המקצוע הזה שהוא צווארון ורוד, כתבתי על מורות מדהימות שנתקלנו בהן ועל מורות שלא ברור למה הן בכלל במקצוע, כי כמו כל הורה במערכת החינוך גם אני עוברת כל שנה בין פסגות של התרגשות ותהומות של ייאוש.
.
אבל לא בתקופה הזאת. אלה הימים הקדושים של המורים. מורים במערכת ומורים כמוני שלא במערכת. מורים לילדים ומורים כמוני למבוגרים. אלה הימים הקדושים של כל מי שעצם המחשבה על תלמידים מבעירה בהם את מנוע ההשראה וההתרגשות בגוף.
.
אז לכבודם, וגם לכבודי, אני מביאה פה את האחד השירים שהכי מרגשים אותי, מאת המשורר הפולני זביגנייב הרברט. נכתבו כל מיני שירים על מורים. אבל השיר הזה הוא שיר אבל על מורה ושיר זיכרון, מסוג השירים שיכולים להיכתב רק על מורה ששפע עליך שפע רב כל כך שהוא שב וגולש ממך גם בהמשך חייך.
.
כמו שתראו, השיר הזה מרמז על המוות כבר מראשיתו. אבל גם על חיות גדולה. ואהבה גדולה. ואני מסיימת איתו ומאחלת לכולנו שנזכור איזו נגיעת נצח מתקיימת בין מורה לתלמיד, במיוחד בימי הקודש האלו של הלומדים והמלמדים, ואם הצטרפתן ללמוד איתי בעונת ההשראה שתיפתח מחרתיים, יהיה לנו גם מפגש לימוד וכתיבה סביב השיר הזה ממש, הנה הוא כאן:
.
*המורה לטבע / זביגנייב הרברט*
[מפולנית: דוד וינפלד]
אֵינִי יָכֹל לְהִזָּכֵר
בְּפָנָיו
הוּא עָמַד גָּבוֹהַּ מֵעָלַי
רַגְלָיו אֲרֻכּוֹת וּפְשׂוּקוֹת
רָאִיתִי
אֶת שַׁרְשֶׁרֶת הַזָּהָב הַקְּטַנָּה
הַמִּקְטֹרֶן הָאָפֹר
וְהַצַּוָּאר הַדַּק
שֶׁאֵלָיו חֻבְּרָה
עֲנִיבָה מֵתָה
הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁהֶרְאָה לָנוּ
רֶגֶל שֶׁל פֶּגֶר צְפַרְדֵּעַ
שֶׁאִם מַחַט נוֹגַעַת בָּהּ
הִיא מִתְכַּוֶּצֶת בַּעֲוִית אַלִּימָה
הוּא הִכְנִיס אוֹתָנוּ
דֶּרֶךְ מִיקְרוֹסְקוֹפּ מֻזְהָב
בְּסוֹד חַיֵּי הָאִישׁוּת
שֶׁל סָב-סָבֵינוּ
דָּג הַסַּנְדָּל
הוּא הֵבִיא
גַּרְעִין שָׁחֹר
וְאָמַר: קַרְנֵי שִׁפּוֹן
בְּעִידוּדוֹ
הָיִיתִי לְאָב
בְּגִּיל עֶשֶׂר
כְּשֶׁאַחֲרֵי צִפִּיָּה דְּרוּכָה
צָץ מֵעַרְמוֹן שֶׁהוּשׁרה בְּמַיִם
נֶבֶט צָהֹב
וְהַכֹּל סָבִיב
פָּצַח בְּשִׁיר
בְּשָׁנָה הַשְּׁנִיָּה לַמִּלְחָמָה
הָרְגוּ אֶת הַמּוֹרֶה לְטֶבַע
הַפִּרְחָחִים מֵהַהִיסְטוֹרְיָה
אִם עָלָה הַשָּׁמָיְמָה -
אוּלַי הוּא מְהַלֵּךְ עַכְשָׁו
עַל קַרְנֵי אוֹר
גְּרוּבוֹת גַּרְבַּיִם אֲפֹרִים
עִם רֶשֶׁת עֲנָקִית
וְאַרְגָּז יָרֹק
שֶׁמְּדַנְדֵּן מֵאָחוֹר בְּעַלִּיזוֹת
אֲבָל אִם לֹא עָלָה הַשָּׁמָיְמָה-
כַּאֲשֶׁר אֲנִי פּוֹגֵשׁ בִּשְׁבִיל יַעַר
חֶרֶק שֶׁמְּטַפֵּס בִּכְבֵדוּת
עַל תְּלוּלִית חוֹל
אֲנִי נִגַּשׁ
רוֹקֵעַ בְּרַגְלַי
וְאוֹמֵר:
- בֹּקֶר טוֹב אֲדוֹנִי הַמּוֹרֶה
תַּרְשֶׁה לִי לַעֲזֹר לְךָ
אֲנִי מַעֲבִיר אוֹתוֹ בִּזְהִירוּת
וּמַבִּיט אַחֲרָיו אֲרֻכּוֹת
עַד שֶׁהוּא נֶעֱלַם
בַּחֲדַר הַמּוֹרִים הָאָפֵל
שֶׁבִּקְצֵה מִסְדְּרוֹן הֶעָלִים
[מתוך הספר דו"ח מעיר נצורה, ספרית פועלים, 1990]
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום ושנת לימודים של השראה,
.
*מיה טבת דיין*
