*איך משנים מציאות | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 23.10.2026*
השבוע חלפה מולי מודעה בפיד שהזמינה אותי לרכוש תכשיטים שעשויים משברי טילים. שפשפתי את עיניי. האם אנשים יתחילו לענוד עכשיו שברי טילים? יעניקו אותם במתנות אלו לאלו? לרגע זה נראה כמו שיר הלל למלחמה. בכל זאת הייתי סקרנית ונכנסתי. גיליתי שמשברי הטילים, או לפחות כך נטען באתר, יצרו תליונים עדינים, מגני דוד וסמלים יהודיים ופטריוטיים אחרים. וככל שגללתי באתר גם המחשבה שלי התחלפה: מישהו לקח טיל שביקש להרוג ולהרע והפך אותו לנחמה וליופי.
.
ומכיוון שנכנסתי למודעה הזאת, פייסבוק התחיל לטרגט אותי בעוד ועוד מודעות דומות. בדרך כלל זה מעצבן. אבל איכשהו בהקשר הזה, בכל פעם זה גרם לי לעצור רגע ולחייך. אני לא יודעת אם יש רק חברה אחת או כמה חברות שהופכות שברי טילים וטילי יירוט לתכשיטים. אבל התחלתי להסתקרן וחיפשתי איזה עוד שימוש חוזר יצירתי כזה נעשה עם חפצים מהמלחמה – איך עוד לקחו הרס וחורבן והפכו אותו לדבר מה מיטיב ויפה?
.
וככה נתקלתי בשני אנשים – אמן עץ בשם צביעז קלכהיים והגבאית של בית הכנסת של בארי, רחל פריקר, שלקחו עצים שנשרפו או הושחתו ביישובי העוטף במהלך המלחמה והפכו אותם למזוזות שייתלו בפתח בתיהם של תושבי בארי. ושוב, הרס ואובדן של בית הפך לחיבור מחודש לשורשים, להגנה על סף הבית ולתקווה לעתיד.
.
אחר כך התחלתי לשאול מסביב איזה עוד מעשים אלכימאיים כאלה התרחשו מסביב, וכך שמעתי גם על אמן סאונד שיצר כלי נגינה משברי טילים ואף הופיע איתם בפסטיבל ישראל, כשהוא הופך את רעש שריקות הטיל המצמית לצלילים ולמנגינה רוויי יופי. והמחשבה הזאת על איך יוצרים יופי מדברים שמטרתם הראשונית היתה בכלל לפגוע, הזכירה לי גם שתי שרשראות שקניתי פעם, ושכתבתי עליהן פה באחד הטורים, שעשויות ממלכודות ללכידת פילים שעברו הסבה. שוב, מטרה נוראית הופכת לתוצאה יפהפיה.
.
כל זה נקשר אצלי מיד לפסוק "וכיתתו חרבותם לאתים" – אותו פסוק שנמסר בחזון השלום של ישעיהו, ושמופיע גם בספר מיכה, הפסוק שאחריו נאמר ״וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד״. חזון השלום הזה שכולנו עד היום מדקלמים בעל פה, חוזה שלום מוחלט כל כך שבני האדם יעצבו בו מחדש את מתכת החרבות שלהם לכלי עבודה חקלאיים. מה שמיועד לפצוע יהפוך לכלי לעיבוד האדמה ולהצמחת מזון.
.
רק שאת השרשראות וכלי הנגינה מהטילים ואת המזוזות מהעצים השרופים יוצרים היום עוד לפני שהגיע השלום המוחלט. או במילים אחרות, האנשים הללו בקרבנו מביאים את החזון ולא מחכים לו שיקרה.
.
ואגב, אפרופו וכיתתו חרבותם לאתים, מסתבר שיש פרויקט במקסיקו שהוא ממש התגלמות הפסוק הזה - אמן מקסיקני בשם פדרו רייס הזמין תושבים במחזו שלו למסור לו כלי ירייה ובתמורה נתן להם שוברים לרכישת מכשירי חשמל. ואז הוא אסף 1,527 כלי נשק, התיך אותם ויצר מהם 1,527 אתי חפירה, ששימשו לנטיעת עצים. ושוב, אותה מתכת שנועדה לירות הפכה לכלי שמאפשר לשתול. וכל זה גם בתוך מציאות של פשע ואלימות, חזון שמקדים את השלום.
.
בכל אופן רציתי לספר לכם שהשבוע פגשתי את ג'ני וצופית, שתי מוזיקאיות מקסימות שמתגוררות פה באי הקנדי הזה, עושות מוזיקה ובונות את חייהן במקום הזה ממש. כשהגיעו הן הביאו לי שקית עם הפתעות: אגוזי לוז משוק איכרים מצפון האי. דבש מקומי מעורבב עם תבלינים של צ'אי. ושני ספרי שירה. אבל לא סתם ספרי שירה. אלו שני אוספים שראשיתם בחילופי שירים בין אמא שירה יעבץ לבנה החייל יפתח, ושנשלחו בכל פעם שיפתח נשאר לשבת בבסיס. את הכרך הראשון היא הכינה לו לסיום קורס קצינים. את הכרך השני לשחרור, שמעולם לא הגיע. סרן יפתח יעבץ נפל ב-7 באוקטובר.
.
שני הספרים האלו, שזכו גם לעיבוד מוזיקלי של צופית דורי, מונחים על השולחן שלי בסלון עכשיו. משובצים בצילומים של יפתח הילד המחייך, יפתח החייל יפתח המטייל. ועולם פנימי שלם של אמא ובנה, קעקוע משותף שעשו ורעיונות שהחליפו ביניהם. מה את עושה עם דיאלוג חיים עמוק כזה שנלקח ממך? איך את מאפשרת לאהבה הזאת להמשיך להגיע לאנשים, גם אחרי שהדיאלוג נקטע? ממש בשני הספרים יפים כאלו, ממש כך.
.
אז השבוע הייתי מוקפת באלכימיה של מלחמה. אלכימיה היא מסורת עתיקה ששילבה חקר של חומרים, של פילוסופיה של רוח, וביקשה בין השאר להפוך מתכות פשוטות לזהב ולמצוא סם לחיי נצח. אבל לא רק. אני אישית תמיד התעניינתי באלכימיה של הודו הקדומה, שבה ניסו שוב ושוב לפרוץ את גבולות הגוף, להצליח להפוך למשהו אחר - חיה או עץ או אל. הודו הקלאסית מלאה בסיפורים על מי שהצליחו.
.
אבל השבוע חשבתי על האלכימיה של הבחירות. איך את לוקחת מצב קיים אחד והופכת אותו למצב קיים אחר. איך את לוקחת את הזמן והכוח שלך, ובמקרה של ישראלים כמונו שמגיעים מחול – גם את הכסף וההשקעה שלך - ומקווה לשנות בזה מציאות אחת למציאות אחרת. ואם חוויתן מערכות בחירות שעשו שינוי מרחיק לכת, אתן בטח זוכרות את ההרגשה המיידית שיש לבחירות כאלו. בין אם השינוי היה לשביעות רצונכן או לא.
.
אני מאחלת לנו שלזה נתעורר בשבוע הבא. להרגשה הזאת של שינוי מרחיק לכת. שיבואו עלינו ימים של חסד ושל יחד. שמי שמקטב בינינו ימצא את דרכו החוצה. ומי שמאחד בינינו יצעד פנימה. "דרכים קלות לא מובילות למקומות מיוחדים", אמר סרן יפתח יעבץ ז"ל וזה נשאר פה על המגנט הצהוב שקיבלתי.
הלוואי שנהיה לא רק מיוחדים כפי שאנחנו אלא גם מאוחדים. שנכתת את חרבותינו לאתים ואת הטילים לתכשיטים ונביא את החזון שלנו, חזון השלום וחיי שלום, שכבר כמעט שכחנו איך הוא מרגיש.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
.
