*הכלבה | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 22.11.2024*
בשעה שאני כותבת ומקליטה את הטור הזה שוכבת לידי על המיטה כלבה. לא, בחיים לא הרשינו לכלבים שלנו לעלות על מיטות, גם לא על ספות, לא על כורסאות, אבל הכלבה הזאת שונה.
.
אתמול בערב מצאנו אותה עומדת בארבע רגליים על שולחן האוכל שלנו ומנשנשת תבנית של תפוחי אדמה שיצאה מהתנור, ורגע לפני שהורדנו אותה עמדנו והתבוננו בתמונה המצחיקה הזאת. פעם זה לא היה מצחיק אותנו בכלל. וכלבים ממש לא עומדים אצלנו על שולחנות. קשה להסביר עד כמה כל זה רחוק מהמציאות של חיינו.
אבל, כאמור, הכלבה הזאת שונה.
.
היא שונה לא כי היא טובה יותר או נקיה יותר מגורו הכלב שלנו, שכבר חי איתנו כמה שנים, שלא עולה על מיטות ולא עולה על שולחנות ואפילו יודע לא לנבוח אחרי שיורד הערב. היא שונה פשוט כי היא הגיעה לחיינו בזמן שונה, כי העולם אחר כל כך, המציאות אחרת, וכי אנחנו בעצמנו שונים ממי שכל החיים היינו.
.
למשל, מי שהיינו פעם, בחיים לא היו מאמצים כלבה כשהם בדרכים.
.
ומי שעוקבת פה יודעת שכל השנה האחרונה עברנו ממקום למקום. עברנו בעקבות העבודה שלי לסן דייגו, ואז חזרנו לישראל, אחר כך נסענו לאירופה בעקבות המלחמה, ואז חזרנו לישראל, ואז נסענו שוב לאירופה בעקבות פגיעת ההדף בבית ועכשיו חזרנו. בעצם, כשראינו לראשונה את התמונה של הגורה הקטנה הזאת, בדיוק ארזנו את המזוודות לקראת טיסה מיוון לגרמניה. בכלל לא ידענו איפה נישן מחר בלילה, או מתי נחזור לישראל, הסכמנו בינינו שזה לא ריאלי, לאיזה בית בדיוק נביא אותה? ומתי בדיוק? ועד שנביא אותה איך נטפל בגורה על מזוודות?
.
ובכלל, יש סדר נכון לדברים. ואם לעשות דברים לפי הסדר הנכון, אז קודם צריך יציבות ושקט ובית ואז מוסיפים אליו בעלי חיים.
.
הבעיה היחידה היתה ש"סדר נכון" לא היה חלק מהחיים שלנו כבר יותר משנה. טילים ופגיעות הדף לא היו חלק משום סדר נכון. וגם לא הקפיצות שלנו מכל סירנה בכביש, באירופה, או מכל רעש רועם של משאיות וגם של רעמים בשמיים. גם לא האבל שלנו על אנשים שמעולם לא פגשנו. הדאגה התהומית לחטופים הצער הבלתי נגמר.
.
ובבת אחת הבנו שלא אנחנו פרענו את הסדר הנכון. ולא אנחנו נצליח לשמור עליו כשהכל כל כך פרוע. כלומר, אם כבר הכל כל כך פרוע, וגם הלב וגם ההיגיון קרסו מזמן, אולי זה בדיוק הזמן לעשות משהו לא הגיוני ומלא לב?
.
וכך התיישבה בנו ההבנה: אנחנו מאמצים כלבה. בלי לדעת איפה נהיה מחר, מתי נהיה בבית שלנו, לאן יתגלגלו החיים, בלי לדעת מי אנחנו בעצמנו נהיה בזמן הזה, אנחנו מצרפים אותה לא לחיים של סדר נכון אלא היישר אל הבלנדר המסתובב הזה של ההיסטוריה שכולנו מתערבלים בו עכשיו.
.
עושים צעד שנראה לכולם מסביב חסר אחריות, אבל באמת אנחנו פועלים מאחריות מלאה: אחריות לתחושת הבטן שלנו. שהיא בערך הדבר היחיד שנשאר יציב בזמן שכל השאר משתנה.
.
וכך קרה שבוקר אחד בגרמניה, בין שדות והרים ירוקים, מצאנו את עצמנו מחזיקים גורה שאת התמונה שלה ראינו ביוון. ולמרות שהיא היתה אז בגודל שנכנס לתיק שלי, והיה צריך לטפל בה כמו תינוקת, לחנך אותה לצרכים, ללטף אותה כשבכתה בלילות, למדוד את האוכל שלה בגרמים, למרות כל זה אני רוצה לספר שמהרגע הראשון היא זאת שהחזיקה אותנו.
.
היא החזיקה את הנפש שלנו בימים, ובטח בלילות. להתעורר אליה, גם אם זה קרה בהתחלה כל שעתיים שלוש, שינה משהו באלכימיה הפנימית שלנו, כי הפסקנו להתעורר כל שעתיים שלוש מחלום על נפילת טיל, הפסקנו לשמוע את הסירנות בכביש, הכל נהיה ברקע של הדבר עצמו, והדבר עצמו היה גורת כלבה.
.
היא החזיקה אותנו כי פתאום היינו חייבים לטפל בה. זה לא השאיר זמן לדברים אחרים, ובאותו רגע בחיים זה בדיוק מה שהיינו צריכים.
.
היא גם גדלה והתמלאה בהמון שיער, ומסתבר שזה מה שהכי טוב לנו לראות כרגע מול העיניים – דבר מה שובב, מלא חיים ורך. הפוך מאירועים שאינם שובבים ואינם רכים, אלא רוויי תהומות של עצב ושל פחד וצער.
.
אני לא יודעת לספור את כמות הפעמים שניקיתי את הצרכים שלה מרצפות שאני בכלל לא מכירה, מספר הקילומטרים שסחבתי אותה על הידיים, ההליכות שעשינו איתה בחום לוהט ובמזג אוויר קפוא, כמות הבוץ שהפרווה הזאת יודעת לספוג, כמה מקלחות, שעות עבודה, ושעות שינה.
.
הרב זקס אומר שהדלת אל האושר נפתחת החוצה – כלומר, כשאת פותחת אותה לא כלפי פנים, לא כלפי עצמך, אלא החוצה לעשייה עבור אחרים. אז האושר עובר בדלת.
.
אני לא יודעת אם עשייה עבור גורת כלבה נחשב חלק מהרעיון הזה. אבל בכל פעם שהתכופפתי לנקות אחריה, או כשהתעוררתי להרגיע אותה, הרגשתי שהדלת הזאת נפתחת עכשיו החוצה, אל הילדות שלי. חשבתי איך, מאז אוקטובר, המלחמה לא מאפשרת לי לעשות את העבודה הכי חשובה שלי כמו שצריך: להיות אמא. איך אני לא מצליחה לתת לילדות שלי את מה שאני מאמינה שילדות צריכות לקבל. ובטח אחרי החוויה של ההדף, הבית הנשבר, פחד המוות.
.
ואיך פתאום הופיעה בחיינו כלבה. הילדות שלי הולכות לישון איתה ומתעוררות איתה. וכשהן חוזרות מבית הספר אליה משהו במבט שלהן נראה כמו שמבט של ילדות אמור להיות. ואיך לרגע, בזכות כלבה, אני שוב עושה את האימהות הזאת כמו שצריך. לכי תביני.
.
אז הכלבה הזאת שונה כי אנחנו שונים. כי הכל שונה. ואולי אם יש בתקופה קשה כל כך זכויות, זו אחת מהן: ההזדמנות להיות שונים ושונות מעצמנו. לעשות מעשים לא מתוכננים. לזרום על גלי הסדר הלא נכון. להקשיב במאה אחוז ללב בלי שיקולים זרים של היגיון. לתת לראשונה בחייך לכלבה לעלות על מיטה. לומר לה תודה שהגעת. שאת כאן. להסיט את ערימות הפרווה, ולכתוב ולהקליט את הטור הזה.
שתהיה לכולנו שבת שלום, והרבה דלתות שייפתחו החוצה,
.
.
*מיה טבת דיין
