*וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 24.1.2025*
ביום שישי בבוקר נסעתי לקיבוץ רוחמה לפגוש את אנשי העוטף. למפגש קראו "איך לצמוח מתוך ערפל", שורה משיר שלי, ותכננתי לקרוא את השיר הזה ולנסות לברר עם הקהל שמולי מה מחזיק אותנו בערפל הזה, הסמיך, שלא רואים בו הרבה אופק, על מה אנחנו סומכים שלא ניפול?
.
כבר כשנכנסתי בשערי הקיבוץ הבחנתי בהמון קרוואנים, והסתכלתי עליהם בתמיהה: האם יש בקיבוץ הזה שכבת צעירים כל כך גדולה שיש לשכן אותם בקרוואנים כה רבים?
.
השאלה הזאת נשכחה ממני די מהר, והתחלפה בשאלות אחרות: כמו, איך זה שלכל הקיבוצים יש ריח דומה כל כך? המשפחה שלי מכינרת, מהצד השני של ישראל, אבל איכשהו כל קיבוץ הוא קצת כינרת, וגם ברוחמה עמדו אותם שבילי בטון, מעקות ברזל, בית תרבות וכן, גם אותו הריח.
.
אני אחזור אל הקראוונים בסוף הטור הזה. לפני, אני רוצה לספר שני דברים.
.
הראשון, שערב לפני הגעתי לשם, פרסמתי בפייסבוק את האירוע, ושאני מפחדת להגיע לעוטף, וגם שלא יהיו לי מילים, ובין עשרות התגובות החמות היתה גם מישהי שהתנפלה עלי, שהעוטף לא עוטף כלום, שנפסיק להשתמש בשם הזה, ובכלל, הטקסט שלי ארוך מדי ודרושים לה טקסטים קצרים עכשיו. עניתי שהיא ממש לא חייבת לקרוא ושאני שמחה שיש מספיק קהל חמוד שקורא ומגיע והכל טוב. היא איחלה לי בציניות שיהיה לי בהצלחה עם הקהל החמוד שלי. לפני שהספקתי לענות כתבה לי אחותה וסיפרה שהמגיבה עברה גיהנום של ממש ב 7.10 וגם מאז.
.
התכווצתי, הבנתי, ומחקתי את ההתכתבות איתה, אני לא אוהבת שיש על הקיר שלי דיבורים כאלה. והנחתי שאשכח מזה. רק שכל אותו יום וגם למחרת, שבתי ונזכרתי במילים שלה ושוב התכווצתי. מתישהו תהיתי למה? הרי אני לא מתעכבת על כל תגובה שמגיעה אלי, למה אני ממשיכה לשמוע אותה בעיני רוחי?
.
רק שאז הגעתי לרוחמה, ואחרי שקראתי שירה ודיברנו, והשיחה היתה חמה עם לא מעט גרונות חנוקים, פתאום מישהי מאחור אמרה בכעס, סליחה, אבל את מפספסת לגמרי. אנחנו לא בשום ערפל. לרגע התכווצתי: האם אותה מגיבה שכעסה עלי ערב קודם בפייסבוק הגיעה למרות הכל?
.
בימים רגילים ודאי הייתי מגינה על הבחירה שלי במילה "ערפל", או נכנסת להסברים, כמו בכל פעם שבה אני מרגישה מותקפת. אבל בזכות אותה מגיבה מאמש עמדתי מול האישה הזאת ביראת קודש, היכן היא היתה? מה היא נושאת איתה? ואז שאלתי אותה, מה היית אומרת במקום "ערפל"? והיא אמרה: יש המון מטאפורות אבל הכי פשוט: אנחנו בבור שחור. אנחנו לא רואים כלום חוץ מחושך.
.
היו מי שהסכימו איתה ומי שממש לא, ושאלתי אותה, מה מחזיק אותך בבור השחור הזה? אחרי הכל זה נושא המפגש שלנו, והיא אמרה: חד וחלק האדמה. וגם זה משהו שפספסת, לא דיברת בכלל על האדמה!
.
ואז חייכתי אליה, כי לשיר הבא שתכננתי לקרוא קראו "אדמה", וגם התמלאתי תודה בלב - לה ולאותה מגיבה כועסת מיום קודם. פתאום הבנתי למה היא לא יצאה לי מהראש, נזכרתי שלכל דבר שנקרה בחיינו יש תפקיד. ושאם הייתי שוכחת מהתגובה שלה לא הייתי מגיעה מוכנה לזה, לבור השחור של מי שעברו נסיבות שקשה להעלות על הדעת. שלצד הצער והכאב סוחבים לפעמים גם כעס גדול. כעס שאינו עליי, אבל שעלול לצאת עליי.
.
ורציתי לספר משהו נוסף על המפגש הזה: בסיומו ניגשה אליי אישה מקסימה שלצערי שכחתי את שמה, היא סיפרה שהיא מורה לתנך והיא ציטטה לי פסוק: *"וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ"* - הפסוק שמתאר איך נוח קיבל את היונה כששבה מותשת, ללא בשורות, ללא לכלוך אדמה וללא ענף זית, בשליחות הראשונה שלה.
.
אני לא זוכרת למה היא העניקה לי את הפסוק הזה, רק שאמרה לי תחשבי על התנועה הזאת – היונה לא נכנסת אל התיבה, נח צריך להושיט יד ולקחת אותה פנימה. ואני, שמאמינה ששום פסוק לא נמסר לנו סתם, חשבתי עליו כל השבוע: כמה קשה לתפוס יונים. כמה קשה לשדל אותן לעמוד על כף היד שלך. כמה קשה להיות שליחה ששבה בידיים ריקות. כמה קשה להיות במבול, להינצל, למצוא בתוכך ובאחרים רכות בתוך הגלים הגבוהים, כשלא ברור כמה זמן זה יימשך.
.
אני חושבת שאם התנך היה נכתב על ימינו, ה 7.10 היה המבול של תקופתנו. ועדיין אין שום מושג מתי ירדו המים ותתגלה שוב האדמה. ולא משנה אם נקרא לזה מבול או ערפל או בור שחור - איך בתוך זה מוצאים את הרוך להושיט יד, ולהשיב אלייך פנימה - אל התיבה, הבית, הלב, העם – את מי שיצאו אל הגלים הגבוהים ואיכשהו הצליחו לשוב?
.
חשבתי על זה השבוע עם שובן של החטופות שלנו, איך הושטנו יד ארוכה ולקחנו אותן בחזרה מהבור השחור אל התיבה שעדיין לא רואים ממנה את האופק. חשבתי כמה כולנו צריכים מישהו שיתן לנו לנוח רגע בכף ידו.
.
וחשבתי על זה כשיצאתי מקיבוץ רוחמה, כשהבנתי שהקרוואנים הן בכלל קיבוץ כפר עזה, שעבר להתגורר ברוחמה. קיבוץ בתוך קיבוץ. ואיך זה שקיבוץ קטן יכול להתרחב ולהכיל בתוכו קיבוץ נוסף. להושיט יד ולקחת לתוכו קהילה פצועה של קיבוץ אחר.
.
אני מסיימת עם שירי "אדמה", שמוקדש לדלית מרוחמה:
קִבַּלְנוּ אֶת הָאֶזְרָחוּת הַקָּנָדִית
בְּמִשְׂרְדֵי רְשׁוּת הַהֲגִירָה
בֵּין קוֹסְקוֹ לְבֵין הַכְּבִישׁ הַמָּהִיר.
לִפְנֵי הַטֶּקֶס כִּבִּינוּ
טֵלֵפוֹנִים. הֵרַמְנוּ אֶת יַד יָמִין.
נִשְׁבַּעְנוּ אֱמוּנִים
לַמַּלְכָּה. שַׁרְנוּ אֶת הַהִמְנוֹן הַקָּנָדִי
בְּאַנְגְּלִית. בְּצָרְפָתִית עָשִׂינוּ רַק עִם הַשְּׂפָתַיִם.
שׁוֹפֶטֶת גְּבוֹהָה וְרָזָה נָשְׂאָה
בְּפָנֵינוּ דְּבָרִים; לְבַסּוֹף שָׁאֲלָה מַה קּוֹשֵׁר אוֹתָנוּ לָאֲדָמָה.
חָשַׁבְתִּי עַל הַמַּטְאֲטֵא
שֶׁנִּצַּב בִּקְבִיעוּת לְיַד הַדֶּלֶת
בְּבֵית הוֹרַי. אִמִּי שָׁבָה
וְטִאטְאָה הַחוּצָה אֶת אַדְמַת הַחַמְרָה
שֶׁפָּלְשָׁה מֵהַגִּנָּה אֶל הַבַּיִת.
מַאֲבָק יוֹמְיוֹמִי קָשַׁר אוֹתָנוּ לָאֲדָמָה הָעַקְשָׁנִית.
הַשּׁוֹפֶטֶת צִטְּטָה צִ'יף אִינְדְּיָאנִי
שֶׁאָמַר, "סִפּוּרִים. רַק סִפּוּרִים קוֹשְׁרִים אוֹתָנוּ
לָאֲדָמָה. בְּלִי סִפּוּר אֲדָמָה תָּמִיד תִּשָּׁאֵר גָּלוּת".
אִמָּא שֶׁלִּי קְבוּרָה בָּאֲדָמָה
שֶׁלְּחוֹף הַכִּנֶּרֶת. זֶה סִפּוּר.
יֵשׁוּ הֶאֱכִיל שָׁם אֲלָפִים
בַּחֲמֵשׁ כִּכְּרוֹת לֶחֶם וּשְׁנֵי דָּגִים.
סָבִי וְסָבָתִי
חַיּוֹת רְעֵבוֹת מֵאֵירוֹפָּה
עָלוּ לְשָׁם מֵהַיָּם וְרָאוּ
לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיֵּיהֶם, עֲצֵי תָּמָר
נְטוּעִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת. יָשַׁבְנוּ בְּשׁוּרוֹת
וְאָחַזְנוּ דִּגְלֵי קָנָדָה קְטַנִּים שֶׁהָיָה עָלֵינוּ לְנַפְנֵף
בְּסוֹף הַטֶּקֶס. אוּלַי פְּצָעִים קוֹשְׁרִים אוֹתָנוּ
לָאֲדָמָה, כְּמוֹ הַפֶּצַע הַנִּפְעָר בְּרִקְמַת הָרֶחֶם
כְּשֶׁעֻבָּר מִשְׁתָּרֵשׁ.
"אֲנִי מְאַחֶלֶת לָכֶם רַק סִפּוּרִים טוֹבִים",
הַשּׁוֹפֶטֶת חִיְּכָה וְכֻלָּנוּ מָחָאנוּ כַּפַּיִם.
יָכֹלְנוּ לְהִשָּׁאֵר כַּמָּה שֶׁנִּרְצֶה.
לְסַפֵּר עַל הָאֲדָמָה הַזֹּאת סִפּוּרִים
עַד סוֹף הַחַיִּים, לְסַפֵּר עַל עַצְמֵנוּ,
לִשְׁכֹּחַ אֶת הַפְּרָקִים הַקּוֹדְמִים –
הַמִּלְחָמוֹת, הַחֲרָדָה, כָּל הָעֵסֶק הַיְּהוּדִי
הַנִּרְדָּף, וְהַצַּעַר הַכָּבֵד, הַסּוֹגֵר
כְּמוֹ קֶבֶר. יָכֹלְנוּ לַהֲפֹךְ אוֹתוֹ לְזִכָּרוֹן רָחוֹק
יַחַד עִם הַחֹם הַקּוֹפֵחַ, עִקְּשׁוּת פֵּרוּרֵי הַחוֹל.
בְּכָל הַשָּׁנִים שֶׁלָּנוּ בְּקָנָדָה לֹא הֶחֱזַקְנוּ מַטְאֲטֵא
הָאֲדָמָה מֵעוֹלָם לֹא נִכְנְסָה לְתוֹךְ הַבַּיִת
לֹא בִּקְּשָׁה שֶׁנָּמוּת לְמַעֲנָהּ
לֹא פָּצְעָה אוֹתָנוּ
אֲנִי בְּסָפֵק אִם בִּכְלָל הִרְגִּישָׁה
כְּשֶׁאָרַזְנוּ אֶת חֲפָצֵינוּ
וְנָסַעְנוּ חֲזָרָה.
.
שתהיה לנו שבת שלום, עם הרבה זרועות מושטות,
מיה טבת דיין
