שיריה של מיה טבת דיין המקובצים בספר זה נכתבו בעקבות מות אמה. הכאב בוקע מכל מלה בהם, וכך גם היופי. קראתי וקראתי ולא יכולתי להרפות. בשיריה יש משהו החונק את הגרון אך פותח את הלב. השפה השירית שלה כמוה כיהלום: חדה עד כדי מאיימת לפצוע, אך משיבה ללב יופי שהלך פעם לאיבוד. שיריה, בפשטות, מכשפים. ואני מצאתי את עצמי מכושפת.
הספר מחולק לשני שערים: ‘ערש משכבך’, על מותה של האם ואחריו; ו’בקיץ ההוא: שירים מארץ אחרת’, שירים מארץ צפונית שאליה הרחיקה המחברת בניסיון להגיע “עד לקצה כל הקצוות”. כדי להתרחק מהכאב או שמא להתקרב אליו:
כִּכְלוֹת הֵכֹּל
נָסַעתִי עַד לְכָאן
לַהֳפֹךְ אֶת הַמֶּרְחָק מִמִּךְ
לְהֶגְיֹונִי.
ככלות הכול, על שתי משמעויותיו. זהו גם השיר החותם את הספר. אך גם בקצה כל הקצוות, ב”שולי הגלגולים, סוף המיתות והלידות”, היא מוצאת כי “רק מותך נפרש ונפרש לפני”.
הילדה והאם, הילדה הנהפכת לאם, הילדה האם המתייתמת מאמה, הרוצה נואשות להחזיר אותה לחיים, המבקשת ללדת את אמה לאחר מותה. ונותרת רק עם היעדרה. היעדר שמילותיה של טבת דיין הופכות ליש מופלא. נוכח יותר מכול.
הלילה ההוא
היה גשום כמו עכשיו.
צרורות המים ניתכו על הג כמטחי יריות
ואחותי התקשרה לספר שאת מתה.
בכיתי בזרועותיה הקטנות של בתי.
היא אמרה, אני אהיה אמא שלך,
אמרתי לה
תהיי הבת שלי,
ונותרתי בלי אמא.
וממש לפעמים קורה, רק לרגע, היא כותבת בשיר ‘יהלומי שכחה’, בש”אני חושבת שהכול בסדר, שהכול ממש בסדר”.
רציתי לכתוב על הספר כדי לחלוק את מתנת היופי הזאת שמגישה לנו טבת דיין. ומצאתי כי אני מתקשה. נראה כי פשוט צריך לקרוא את השירים באופן בלתי אמצעי. ללא תיווך.
וַיְהִי עֶרֶב, וַיְהִי תֹּהוּ, וַיְהִי פִּי תְּהוֹם.
וְהַשֶּׁקֶט עָמַד מִלֶּכֶת.
כך פותחת טבת דיין את ספרה. ומתהום התוהו שאליה היא נופלת, תהום שבה אפילו השקט עומד מלכת, היא בוראת במילותיה עולם מופלא.
25 שנים חלפו מאז מת אבא שלי. ממש עוד מעט. והחוויה העזה הזאת מאפשרת להתחבר אל טבת דיין ממקום היולי כמעט. הבכי בלילות הראשונים, אני זוכרת, לא דמה לשום בכי אחר שבקע ממני אי פעם. היו אלו געיות נחנקות של כאב שנבעו מהתחושה הגופנית שמשהו נקטע מגופי, נשלף מהחזה שכואב עד בלי די. (“קטועת אמא”, מכנה עצמה טבת דיין באחד השירים). והשנים הרבות לאחר מכן שבהן את מדמה לראות בעוברי אורח אותו. את צלמו ודמותו. אחת התחושות הראשונות שעלו בי בימים הראשונים לאחר מותו היא: איך יתכן? איך יתכן שאנשים ממשיכים ללכת במדרכות והוא לא יהיה? איך זה שהעולם ממשיך לנהוג כמנהגו? את התחושה הזאת מבטאת טבת דיין בכאב מדויק בשירה ‘חשבתי שהשמיים יתהפכו’:
חשבתי שהשמיים יתהפכו
חָשַׁבְתִּי
שֶׁהַשָּׁמַיִם יִתְהַפְּכוּ וְיִצְנְחוּ עַל הָאֲדָמָה וְשֶׁהָאָרֶץ
תַּחְשִׁיךְ וּמִלִּים יִתְרוֹקְנוּ מִכַּוָּנוֹתֵיהֶן וְיִתְעוֹפְפוּ
כְּבוּעוֹת סַבּוֹן עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה,
שֶׁהַחוֹל יִתְרוֹמֵם
וְיִזְרֶה אֶת עַצְמוֹ כַּעֲנָנִים
בְּעֵינֵינוּ הַמְּלוּחוֹת
וְשֶׁכַּנְפֵיהֶן שֶׁל צִפּוֹרִים יִתָּלוּ
כְּלוּחוֹת בַּרְזֶל
וְתַפּוּזֵי הַסְּתָו יְאַבְּדוּ אֶת רֵיחָם,
וְהַכִּסְלֵו וְהַטֵּבֵת וְהַשְּבָט וְהָאֲדָר יִתְכַּוְּצוּ
בִּכְלִמָּה וְיֵעָלְמוּ
כְּפֵרוּרִים
עַד שֶׁעֵינֵינוּ יֵעָצֵמוּ,
אַךְ הָרוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת וְהַחוֹל מֻנָּח
וְהַחֹרֶף זוֹקֵף אֶת גַּבּוֹ הַפּוֹשֵׁעַ
וּמְהַלֵּךְ חָפְשִׁי
וְהַצִּפּוֹרִים מְנַתְּרוֹת וְהַתַּפּוּזִים נִגְדָּשִים
וְרַק לִבִּי הִתְהַפֵּך
וְהֵחֵל לִפְעֹם לְאָחוֹר.
הלב שהתהפך ופועם לאחור, כי שום דבר לא ישוב להיות כשהיה, גם אם בחוץ עולם כמנהגו נוהג.
…כִּי בְּסוֹפֵךְ
לֹא הָיִית עוֹד נְשִׁימָה
רַק מַשַּׁק כְּנָפַיִם מְרַחֵף,
שֶׁל פִּרְפּוּרֵי הַלֵּב.
וספרה של טבת דיין כולו נשימה, של מגע לב אל לב.
מתה האם. יופי נורא נולד.