"לאן שנצוף שם בית": הערפל שורר לא רק ביער אלא גם בחיי המשוררת / מוסף ספרים, הארץ, יותם ראובני

"התחלתי לכתוב שירה בלילה שבו אמי מתה. כך פתאום באמצע החיים", מעידה על עצמה על עטיפת ספר השירה השני שלה, "לאן שנצוף שם בית". מן השבר הגדול ביותר נולדות המלים שאמורות לספק נחמה וגם תזכורת. כאלה הם שיריה של טבת דיין הנכללים בספר: הקורא עוצר רגע, שב וקורא את הדברים, ולמרות פשטותם עובר בו רעד של הזדהות.

בתוך שירים ארוכים למדי מסתתרות אמירות כובשות לב, כמו בשיר "בואי": "שכבתי על המיטה בחדרי וספרתי את הדקות / עד שתעבור הילדוּת". ובהמשך השיר כותבת טבת דיין: "בת תשע עשרה, באודם ועקבים. הילדות היתה קרובה / כל כך שיכולתי לשמוע אותה, מתנפצת / כמו ים בולעני על שובר גלים, עליַ".

המשוררת מתארת שוב ושוב את שלבי המעבר מן הילדות אל הבגרות, והכל בצל אובדן האם. כתיבתה אינה נעדרת ציניות, כמו בשיר "בית הלוחם": "רוח מרחפת על פני המים, / והמים הם בריכת שיקום. מכאן לא יוצאים / למלחמה. המלחמה יוצאת אחריך, / רעבה, טורפת זיכרונות, / חלומות, לילות".

הספר ערוך לפי עונות השנה — ארבעת שעריו נקראים "קיץ", "סתיו", "חורף" ו"אביב" — ונדמה שבאף עונה לא נוח למשוררת. היא שמה לב ל"אריזות אישיות" קטנות, לילדים ולבודדים, וכותבת בשיר "קטן, קטן יותר": "מול אריזות משפחתיות במבצע / אנחנו מהססים. / את המצרכים אנו בוחנים / לפי משקל: כמה נוכל לשאת?"

לפעמים יש לשירים נימה הגותית ובהם המשוררת תוהה על מצבו של האדם, מתוך הידיעה כי אפשר רק לכתוב על כך וזה לא הרבה במיוחד. ב"ימים רבים כל כך" היא אומרת: "לעתים אני זוכרת שיצאנו לחפש / את עתידנו. סביבנו נפרש הווה / רחוק מאוד ורחב, עד ההרים, עד / מעבר להרים". ואמנם, למי לא מוכרת התשוקה לראות מה יש מעבר להרים שסביב לנו, לאן אפשר להגיע במסע החיפוש אחר "העתיד". המשוררת מדייקת בתיאור החיפושים שנהפכים לבסוף ל"קול פנימי".

שיריה של טבת דיין קריאים מאוד וקרובים להוויית הקיום, אבל למעשה הם נמצאים בשוליה. ב"ערפל" היא מצטטת "שלט ביער הגשם" שבו נכתב: "העצים שלנו גבוהים כל כך / הם שותים ארבעים אחוז ערפל". על רקע זה מאבקה של המשוררת מתרכז ב"איך לא להיכנס בטעות אל העבר. / איך לצעוק את האהבה. / איך לצמוח מתוך הערפל".

נדמה שהערפל שורר לא רק אלא אף בחייה של המשוררת השואפת לדעת את הטוב בשני העולמות — זה של השגרה וזה של הסערה הפנימית. "הנה אני, אשה שברחה מביתה, / סתורת שיער, מורחת ליפסטיק / שמצאתי באוטו, הסוודר / מאתמול. מאחוריַ נשארו: // בכי תינוקות, סיר אורז / חצי מבושל, רשימות שלא / יתממשו לעולם", נכתב ב"חירות", אחד השירים החזקים ביותר בקובץ, שבו המשוררת מגדירה את עצמה כ"סך כל המעשים שלא הספקתי".

המשוררת, הנתקלת באילוצי הזמן של הקיום בחברה המודרנית ורוצה להספיק הרבה יותר מכפי שהיא יכולה, נכספת ל"חיים חלופיים", כשמו של שיר שבו היא "הבחורה הזאת מולי / עטופה במעיל כחול על סיפון המעבורת. / הפרווה בשולי הכובע מסתירה לי את העיניים". בשיר זה, כמו בשירים אחרים, המשוררת מצליחה ליצור אווירה של ביתיות, של כאב מוכר העובר מיום ליום בלוויית חיוך. היא מעבירה תחושה קיומית של זמן חולף, של צורך להספיק לעומת ההגבלות החלות על כל אדם. בשיר "סיפור נכון" היא אומרת: "אולי מוטב לספר את חיינו / במשפטים מתקצרים, / בשעות שינה מתמעטות, / בארוחות קטנות והולכות".

אופיו המעגלי של הקיום, שיש בו בכל זאת נחמה מעצם העובדה שהכל חוזר בסוף אל נקודת ההתחלה, בא לידי ביטוי כובש בשיר "עשן": "צחקנו במשך ארבעה ערבים ברציפות. כמעט / מאושרים, כמעט רגילים. צחקנו / עד דמעות, ומיד השתמשנו בהן כדי / לבכות. מה שאיבדנו חזר עם העשן". הזיכרונות הרחוקים, המצויים כמו מעבר לערפל, לעשן, הם אלה שהמשוררת מבקשת לקלוט וללכוד. נדמה שמבחינתה, המציאות היום־יומית חסרת כל משמעות לעומת החיים בדריכות גמורה לשמוע בדל של שיר ולזכור שבר של זיכרון. זוהי תמצית ראייתה הפואטית של טבת דיין, הכרוכה בבדידות מוחלטת. בשיר "חידוש הפחד האלוהי לעת לילה" אנחנו נחשפים אל האמת כולה: "ברגעי סכנה כאלו אניו זוכרת את אלוהים. / גם הוא לא אהב להיות לבד, / דִמיין מבול, קרבות, יתדות, ראשים, / גם הוא קרא לאדם". החיים הם מגרש מלחמה תמידי, שבו האדם, היודע שימות, יכול רק להיזהר כמיטב יכולתו. ההגנה העצמית הזאת לא תוביל אותו אלא אל המקום שממילא היה חייב להגיע אליו.

השאיפה אל מקום קבוע, פרטי ומולדתי משתקפת ב"בתים של אחרים", אחד מהשירים־בפרוזה הכלולים בספר, שבו נכתב: "כבר שבועות אנחנו גרים בבתים של אחרים. כשאני ואמי המתה מסיימות לבדוק את המגבות, את הכיור, את הנמלים, אנחנו מנסות לרחרח, להבין מי גר בבית". לחוסר המקום הקבוע מיתוספת עובדה קשה: ב"ראיות" אומרת טבת דיין: "אמי השמידה תצלומים / שבהם נראתה לא יפה מספיק / בעיני עצמה, בררה בקפדנות / כל שריד שעלול להיוותר אחריה".

עתה המשוררת עומדת מול המיקרופון הבין־גלקטי של השירה, כשאין לה דבר מלבד השיר — השיר הזניח והדחוי, שמקבל פתאום משמעות חדשה. עם זאת, האימה אינה מסתלקת ובשיר "וידוא" היא נהפכת לפוביה של ממש: "פן נשכח לפתע את מספר הבית / או את שם הרחוב, לא נזכור אפילו / ששכחנו. לא נתראה לעולם". שיר זה, כמו הספר כולו, מכיל תערובת של קטעי מציאות המתוארים בדייקנות ולעומתם עולם פנימי וחלומי, שבו הדברים יכולים לעוף אל המציאות שבראי מלא ערפל. בסוף השיר החותם את הספר, "תינוקת", נכתב: "היינו / הרבה סופים, / עייפנו מאוד. / עכשיו כולנו התחלה".