*דלת משלך | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 20.2.2026*
ביום שלישי השבוע נסעתי צפונה לקיבוץ גשר הזיו למפגש שכבר חצי שנה ניסינו לקבוע. פעם אחת איבדתי את הקול וביטלתי. פעם אחרת היה נראה שענייני המלחמה שוב מתחממים. המשכנו לעקוב אחרי החדשות. אני תמיד נוסעת לפגוש קהל בכל רחבי הארץ, אבל כבר שנתיים וחצי שכמעט כל אירוע שלי .נקבע עם כוכבית קטנה בצד. הכוכבית של "תלוי במצב".
.
ולכן, כשנכנסתי לספריה האזורית של מטה אשר השבוע, היתה לי בגוף תחושת הניצחון הקלה הזאת שאת מרגישה בכל פעם שהצלחת לשמור על שגרה בתוך המציאות הכאוטית. וכשהתיישבתי על הכיסא הגבוה ופתחתי ספרי שירה לידי, חשבתי לעצמי שזה המעשה המושלם מול הכותרות ששבו וסיפרו על המשא ומתן שהתפוצץ.
.
ואז, בסוף המפגש הזמנתי את הקהל לכתיבה - משהו שלא נהגתי לעשות בעבר, אבל לאחרונה אני עושה יותר. אולי כי אני מרגישה שכל הזמן אומרים ומשמיעים לנו דיעות וכותרות ופרשנויות – והזמן חולף והמלחמה מתארכת, וממשיכים להשמיע לנו דיעות וכותרות ופרשנויות, ולפעמים, כמו השבוע, הכותרות נהיות קולניות יותר, ובתוך זה הולך ונעלם הקול הפנימי שלנו. בקיצור, מרוב רעש בחוץ התחלתי להזמין את הקהלים שלי לכתוב משהו בקצה המפגש, כל פעם משהו אחר, העיקר לשמוע לרגע ובשקט את עצמך.
.
וכך ביקשתי מאנשי הצפון שיכתבו בכמה שורות סיפור קטן על האדמה שלהם. האדמה ששממנה הם פונו, ואז התגעגעו, היו נחרצים לגביה או התמלאו בשאלות, האדמה שחזרו אליה. ואז ביקשתי לשמוע כמה טקסטים שנכתבו.
.
וזה היה כל כך יפה. הם כתבו על האדמה שחזרו לשתול בה את הערוגות מחדש. או על קבלן השיפוצים שערבב באדמה פסולת בנייה והם מיד חשו שמשהו לא בסדר, זו לא האדמה שלהם. או על הנמלים שנכנסות הביתה, רק שעכשיו, אחרי שנתיים של פינוי, הם שוב בבית שלהם, ואלו הנמלים שלהם, ולכן הם לא מגרשים אותם.כמה יפה. לכל אחת בקהל היה סיפור קטן על האדמה שלה.
.
ובסוף המפגש חלקם נתנו לי את הפתקים שעליהם כתבו. ובמונית בחושך בדרך הביתה קראתי אותם. כל טקסט כזה הרגיש כמו דלת קטנה שנפתחת ומארחת אותי לרגע במקום אחר. ועד שהגענו לתל אביב פתחתי המון דלתות, ואז פתחתי את דלת הדירה שלי, היה כמעט חצות, והלכתי לישון.
.
ובבוקר קמתי עם הדלתות הללו.
אני אוהבת דלתות.
ואני מאמינה בכח שלהן.
במיוחד בכח של לסגור דלת מאחורייך.
זה נשמע עניין פעוט, אבל יש מצב שדלת היא אחת ההמצאות החשובות ביותר עבור אנשים יוצרים. ואנשים לא יוצרים. ונדמה לי שעבור נשים אפילו יותר. ומכל הנשים אפילו יותר עבור אימהות.
.
מי שמגדלת ילדים קטנים ממש, יודעת שהם הולכים אחרייך לכל מקום, אפילו לאמבטיה או לשירותים. כך שאת כמעט לא יכולה לסגור מאחורייך את הדלת ולהיות לבד. יש לי הרגשה לא מבוססת שזה סיפור שאימהות מכירות יותר מאבות. ומכיון שאצלי זה נמשך שנתיים-שלוש לכל ילדה, אני חושדת שאני באופן אישי, במצטבר, לא סגרתי שום דלת מאחוריי במשך עשור שלם.
.
אלא שגם כשהילדים הקטנים גדלים, אימהות כמעט לא סוגרות דלת ומאפשרות לעצמן להיות לבד. אולי כי אנחנו מצופות לטפל ולהיות זמינות. או ההרגשה שהכל עלייך, או שאין לך על מי לסמוך. הפחד שאם תסגרי דלת יקרה משהו נורא מהצד השני. ואת לא תבחיני. ואולי ככה גדלנו, כלומר, לאימהות ולסבתות שכמעט ולא סגרו דלת וביקשו לעצמן פרטיות בתוך הבית, ואנחנו ממשיכות באותה דרך. לא תנום ולא תישן שומרת ישראל וכמובן לא תסתגר בחדר בלי לשמוע מה קורה בחוץ.
.
גם עכשיו, כשאני מזמינה את תלמידותיי לסגור דלת, אפילו לשלושת רבעי שעה של מפגש בזום, אני רואה כמה זה קשה להן. חלקן נשארות זמינות כל העת למי שמסביב, בני משפחה, כלבים, חתולים, שליחים בדלת. מה ומי לא.
.
פעם נתקלתי במאמר מעניין שנכתב בכלל ביפן וששאל כמה עולה לנו האשמה? לנו – לאימהות כלומר. ולצד כל מיני מחירים שננקטו שם, כמו זה שאימהות לא ימהרו לקבל קידום בעבודה או הצעות לרילוקיישן, דובר גם על המחיר הפשוט הזה – המחיר שנגבה ממך כשאת לעולם לא סתם עם עצמך. בפרטיות. בשקט מהסביבה. המחיר שאת משלמת כשבמשך שנים את לא שומעת את הקול הפנימי שלך.
.
אז השבוע נפתחו בפניי הרבה דלתות קטנות לנפשן של הרבה נשים יפות וגברים יפים מהצפון. ונותרתי עם הרהורים על דלתות ועם השאלה, איך גם מול דבר פשוט כזה לכאורה, אנחנו יכולות לספר סיפור חדש, ולשנות משהו עבור בנותינו ובנינו.
.
ולכן אני מסיימת היום עם השורות האלו, מתוך פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי, שעוסקות כמובן בדלת:.
"לפעמים בנותיי שואלות אותי, למה כל כך חשוב לך לסגור את הדלת ולכתוב גם כשאנחנו כאן? ואני אומרת להן, יום אחד תהיו בדיוק במצבי. יהיו לכן ילדות חמודות. יהיו לכן שאיפות ורצונות. הילדות ירצו אתכן לעצמן. כולם יגידו לכן שאמא טובה היא אמא שמתמסרת לילדים ומוותרת על עצמה. איש לעולם לא יאמר לכן לכו תכתבו או תגשימו את עצמכן בדרך אחרת. נסו לזכור מה ראיתן בבית, מה שאני עושה עכשיו הוא בשבילי אבל גם בשבילכן: בשביל שבבוא היום גם אתן תשאירו מאחור את הכלים והכביסה, תלכו לקדם את הייעוד הנוסף שלכן ובלי אשמה תסגרו מאחוריכן את הדלת."
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום ושקט,
*מיה טבת דיין*
