*האי של אן שרלי | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 16.10.2026*
השבוע קיבלתי אימייל מאחת הקוראות שלי שכתבה, תוכלי לכתוב קצת על האי שאת מתגוררת בו? מהילדות יש לי פנטזיות על האי של אן שרלי, בית הספר, החווה וגילברט בלייט, ככה זה נראה אצלכם באמת?
.
זה היה מייל ממש חמוד. גם לי היו פנטזיות על האי של אן שרלי, ודאי כמו לכל מי שקרא את "האסופית", וחשבתי לעצמי, בטח, אחרי שלושה חודשים אני חושבת שאני יכולה כבר לספר משהו על האי הקנדי הזה, שאנחנו מתגוררים בו עכשיו.
.
ולפני הכל, זה לא האי של אן שרלי. האי הזה, נמצא בדיוק בצד השני של קנדה, מרחק 5 שעות טיסה, אם בתקופה של אן שרלי היו מטוסים. לכן האקלים פה אחר, העצים אחרים, אין פה את השלגים של אבונלי, למשל. ועדיין כדי להגיע לפה צריך לשוט בין איים אחרים ולרדת בתחנה האחרונה, וכמו באבונלי אנשים חייבים לעזור אחד לשני כי בסוף זה רק הם והאוקיאנוס.
.
כמובן שהיום גם באיים הכי מרוחקים יש סופרמקרטים וקניונים, ושירותי משלוחים וחנויות של אמריקן איגל. אבל כל מיני דברים אין פה. הכי קשה היה לי לגלות שאין איקאה. זה נשמע מטופש אולי, אבל אני כבר לא זוכרת איך מרהטים בית בלי איקאה. ולמדתי מה קורה כשאת מתעקשת, מזמינה בכל זאת, שולחים לך תוך כמה שבועות את הקופסאות הענקיות באנייה, ואת נוסעת לאיזה מחסן אפור בשום מקום לאסוף את מה שהזמנת.
.
חוץ מזה, יש פה המון וטרינרים אבל מחסור אמיתי ברופאים לבני אדם. הרבה יותר איילים, דביבונים, ודובים מאשר שכנים. ויותר עסקים שמייצרים בבית ואז מוכרים בדוכנים בשווקים, מאשר חנויות ממשיות. בימי שבת יש שוק קבוע של מאה דוכנים של ביצים, גבינות עזים, פטריות משונות, 80 סוגי שום, ריבות וחמוצים, ואפילו מאפינס בלי גלוטן.
.
אחד הדברים הכי פופולריים פה באי הן ספריות רחוב קטנטנות – אנשים מעמידים מול הבית שלהם כוננית קטנה עם ספרים, שאפשר לקחת וגם אפשר להניח אחרים אם יש לך למסירה.
.
אבל הספריות הללו אינן רק לספרים. יש "ספריות" של זרי פרחים. של צמחי תבלין. של משחקים. ולאחרונה מצאתי "ספרייה" של מקלות שווים לכלבים, שהכלבה יכולה לבחור לה ולקחת משם. זו ספרייה בגובה נמוך במיוחד.
.
ולבסוף, יש פה שדה תעופה קטן וממנו יוצאים מטוסים שחלקם כל כך קטנים שהם מזכירים מיני-ואן מעופף. ומכיוון שאין בהם מקום לדיילים, הטייס או הטייסת עומדים בפתח המטוס, מברכים את מי שעולה, מוודאים שכולם חגורים, מדגימים את הוראות הבטיחות, מתיישבים בתא הטייס, ואחרי הנחיתה מנפנפים לך לשלום כשאת יורדת.
.
אני עדיין מנסה להבין מה מביא אנשים לבחור בחיים שלמים על אי כזה. האם הם מחפשים את השקט? האם הם מוצאים אותו? ומה בכלל פירושו של שקט במקום כזה? עוד אכתוב על זה כשאבין יותר. כרגע, בכל יום ראשון, דווקא מתוך השקט הגדול הזה, אני פותחת את המחשב ונכנסת לחדר מלא קולות. מאות כותבות וכותבי עברית שנפגשים איתי בעונת ההשראה, מכל מיני מקומות בעולם. והשבוע כתבנו בהשראת המשוררת הקנדית אן קרסון שזכתה השבוע בנובל.
.
הזמנתי את כולם להכין רשימה. למשל רשימת דברים שיכולים להישבר. והטריק היחיד הוא להכניס לרשימה גם דברים רגילים וגם מטאפוריים. זה משהו שאן קרסון עושה לפעמים. למשל לכתוב כוס שנשברת, אבל גם את הלב שנשבר. רשימות נשמעות אולי נושא מייבש, אבל לא תאמינו איזה שירים מכמירי לב יצאו מהן.
.
הצעתי כל מיני סוגי רשימות, אבל כשהתחלתי לשמוע טיוטות שנכתבו הסתבר שהרשימה שהכי הרבה בחרו להתייחס אליה היתה "דברים שעושים רעש". ומה לא כתבו שם - רעש של משאיות, נביחות כלבים, השכנים מלמעלה, הרכבת הקלה. אבל גם רעש הלב שנטרק, רעש הפרידה הרועמת ממישהו אהוב, רעש המילים שנאמרו מזמן, רעש הפחד.
.
ונותרתי עם מחשבות על רעש. כמה רעש חיצוני ופנימי יש בחגים, שזה עתה נגמרו, וכמה רעש יש בתקופת בחירות. האולפנים, הכותרות, החשיפות, הקמפיינים, ואפילו שיחות הסלון והפוסטים מכל עבר - הבחירות האלו חשובות מאין כמותן, ואולי בגלל זה הן עושות אפילו יותר רעש. מה הפלא שכל כך הרבה כותבות וכותבים בחרו לכתוב בדיוק על זה?
.
הרעש הזה קיים גם בכל קבוצות הישראלים בתפוצות שאני שותפה בהן, רעש של אי שקט פנימי, של מה יהיה, ואיך יהיה, כי גם אם חייך מתנהלים במקום אחר, לבך פועם בישראל. וגם מי שהיה קורא השבוע את הלוח הקהילתי של עונת ההשראה שבו מפורסמים הטקסטים שאנחנו כותבים, לא היה יודע מי מהכותבים בו גר בישראל ומי לא. הוא היה רואה רעש אחד, עם אחד.
.
הרעש של ישראל הולך איתי בפנים אבל האי בחוץ שקט. שקט מרגע שיורדים מהאנייה, שקט ורגוע בבית הספר, שקט אפילו בשוק מאה הדוכנים. בשבת בבוקר הלכנו לסדנת ציור שהתקיימה באוניברסיטה המקומית, אבל היה כל כך שקט במסדרונות שהיינו בטוחים שזה בוטל. ליתר ביטחון הצצנו דרך הדלת - החדר היה מלא עד אפס מקום. ושקט.
ישבתי שם, עם כל הרעש הישראלי שלי, והסתכלתי מסביב. מה האחרים שומעים בתוכם? אילו דאגות, געגועים, פחדים הם הביאו איתם הבוקר לחדר הזה, שאיש מבחוץ לא יכול לשמוע?
.
ונזכרתי איך דווקא בישראל, דווקא בתוך המלחמה והרעש, פגשתי לפעמים אנשים שהקרינו שקט פנימי עמוק. שקט שאפילו האי הזה - שאינו של אן שרלי - לא יוכל לנצח. שקט שאי אפשר להגיע אליו במעבורת, גם אם שטים עד התחנה האחרונה.
.
מה שמזכיר לי שיר שאני אוהבת, של בילי קולינס, שגם הוא עשוי מרשימה, אבל רשימה של סוגי שקט. תראו כמה יפה:
.
*שקט | בילי קולינס*
[מאנגלית: מיה טבת דיין]
ישנו השקט הפתאומי של הקהל
מעל שחקן שאינו זז על המגרש,
והשקט של הסחלב.
השקט של האגרטל הנופל
לפני שהוא פוגע ברצפה,
השקט של החגורה כשאינה מכה בילד.
דממת הספל והמים שבתוכו,
השקט של הירח
ושלוות היום הרחק משאגת השמש.
השקט כשאני מחבק אותך אל חזי,
השקט של החלון מעלינו,
והשקט כשאת קמה ומפנה את גבך.
וישנו השקט של הבוקר הזה
שאותו הפרתי עם העט שלי,
שקט שהלך ונערם כל הלילה
כמו שלג היורד בחשכת הבית -
השקט לפני שכתבתי אפילו מילה,
והשקט שפחת קצת, עכשיו.
.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום ושקט פנימי טוב,
*מיה טבת דיין*
