*כמה ימים מחייך העברת במלחמה? | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 12.6.2026*
כשהתחילו שוב ההתראות על שיגורים ביום ראשון השבוע, ירדנו למקלט עם המזרון הכחול ועם המזרון הלבן המרובע, הקבועים שלנו. סידרנו את הפינה הקבועה, הקיר המתקלף שאיש לא הספיק לתקן. הנורה המהבהבת. מישהו אמר שעכשיו יהיה חם, לא כמו בסבב הקודם. כדאי להוריד גם מאווררים. המשפחות מסביב התמקמו גם הן בשקט. ילדים ירדו ועלו במעלית, מתורגלים, עם ציוד המקלטים שלהם. עמדות שתייה לכלבים. שמיכות. פינת חטיפים. מעגל כיסאות לילדים הקטנים. משחקי מקלט.
.
לא החלפנו מילה. מה כבר היה לומר. הכל נעשה כמו מתוך איזה סדר פנימי, עתיק, כאילו נולדנו עם התנועות האלו. כאילו המקלט הוא הרחבה של הדירות של כולנו. כאילו מדובר בסדר טבעי של הדברים, כפי שעושים קניות לשבת, מכינים ארוחת ערב, לוקחים ומחזירים לחוגים, ככה סידרנו את המקלט.
.
ביום שני הילדים הסתדרו מיד בקבוצות שלהם במקלט. גם להם התנועות כבר מוכרות. גם כשניתנה ההוראה על סיום האירוע, המשחק שלהם המשיך. אחר כך העבירו אותו לדשא בשעות אחרת הצהריים. ולמחרת, כשהתברר שעוד הפסקת אש נכנסה לתוקפה, הם ארזו ילקוטים, אירגנו את המערכת של יום שלישי, ופסעו באותן תנועות מוכרות לבית ספר.
.
בשעות הצהריים קיבלתי לינק מחברה - הוא הוביל לאפליקיה שמונה כמה ימים מחייך העברת במלחמה. הכנסתי את תאריך הלידה שלי ובתוך כמה שניות הגיעה הספירה: 8,954 ימים מחיי עברו במלחמות. הם כוללים 4 מלחמות גדולות, 24 מבצעים צבאיים ו-8 גלי טרור. ובאחוזים, האפליקציה הכריזה בגדול על המספר 47. 47 אחוזים מחיי. אני בת 51. זה אומר ש-24 שנים עברו עליי במלחמות.
.
נשענתי לאחור ונאנחתי. 24 שנים זה המון זמן, זו היתה המחשבה הראשונה שלי.
בעצם, לא יכולתי להיזכר בשום דבר אחר שעשיתי לאורך 24 שנים. האם מלחמה היא הדבר הארוך ביותר שעשיתי בחיי?
זו היתה המחשבה השנייה.
.
אחר כך חשבתי על כך שהאפליקציה לא באמת סופרת הכל. כי, הרי, מלחמה לא מתחילה ונגמרת בתאריך רשמי. יש ימים של המתנה למלחמה, לפעמים אלו המון ימי המתנה, יש ימים של אבל ושל התאוששות אחריה, ואז יש עוד המון ימים שבהם הגוף שלך עדיין בכוננות, למרות שהכותרות עברו כבר לנושא הבא.
.
אז כמה ימים, שלא לומר שנים, חייתי לא רק במלחמה, אלא גם בצל המלחמה? בדאגה, בלילות בלי שינה, בהכנות ובהתאוששות? זו היתה המחשבה השלישית.
.
אבל אז הגיעה גם מחשבה רביעית. כי נזכרתי בילדים במקלט. בשיחות עם השכנים. חלקן היו מצחיקות ממש. המלחמה עשויה מהרבה סוגים של רגעים ושל מפגשים. במלחמה האחרונה הקמתי קהילת כתיבה ולימוד של מאות אנשים. מי היתה מאמינה. ובכלל, מלחמה אינה משטח אטום, היא עשויה מהמון חלקים בתוכה, ו-24 השנים האלו שעברו עליי במלחמות, במבצעים ובפעולות טרור, עשויות גם מהחלקים הללו.
.
האפליקציה לא יודעת לספור את זה. ועדיין לא קמה אפליקציה שסופרת כמה ימים בילינו מאוהבות, כמה ימים היינו אימהות טריות, כמה ימים ישבנו ליד מיטת יקירינו כשהיו צריכים אותנו, כמה ימים כתבנו שירים, רקדנו, בכינו, צחקנו?
.
ולבסוף חשבתי על כך שכל מלחמה היא לא רק מה שקרה לנו - אלא גם מה שלא קרה. כל יום של מלחמה הוא יום שלא היה בו משהו אחר. ואני לא מדברת רק על התור אצל האופטומטריסט שביטלתי השבוע, כי פחדתי ללכת. או על ערב שירה שנאלצתי לדחות. כל יום מלחמה הוא יום שבו לא נסענו. לא נבחנו. לא בנינו. חלמנו ושכחנו. לא עשינו יוגה. אני חושבת כמה מחשבות התחתי והן נעלמו כמו קצה עפיפון מתרחק ברוח.
.
כמה ימים המלחמה לקחה ממני? כמה ימים העברתי בלשרוד? וכמה ימים בתוך הלשרוד הזה העברתי בלהיות יצירתית, להמציא דברים, להיות אמא מדהימה? לפגוש אנשים ונגד כל הסיכויים לשמוח?
.
בשלב הזה, אחרי כל כך הרבה מחשבות, עזבתי את האפליקציה ואת המספרים הנחרצים שהיו על המסך. והתחלתי לחשוב על כך שבזמן שההיסטוריה מתרחשת ומונה את עצמה, אנחנו פשוט ממשיכים לחיות. לפעמים מושפעים ממנה מאוד. לפעמים מצליחים להרחיק אותה לרקע הדברים.
.
וזה מזכיר לי נבואה של אסטרולוגית אחת שכתבה על השבוע הקרוב שעומד להיות עצים וסוער (אסטרולוגים משתמשים במילים כאלו) אבל שברמה האישית יהיו הזדמנויות מדהימות להצלחה ולאהבה, וקינאתי בקלילות שבה היא מפרידה בין הגדול לקטן, בין גורל העולם וגורל האדם שבתוכו, בין המדינה הדואבת ובתוכה האנשים שעוד עשויים באופן מפתיע להתאהב.
.
אז אני רוצה לסיים בשאלה שאיתה נשארתי השבוע - והיא בעיניי השאלה החשובה: לא כמה ימים היינו במלחמה, אלא כמה ימים הצלחנו להישאר אנושיות בתוכה. כמה הצלחנו לחיות.
.
ואני גם מסיימת עם השיר הזה שלי, מתוך "היהודייה הנודדת", ספרי האחרון, שראה אור במהלך המלחמה, ושגם בו יש את מלחמה גדולה וחיים הקטנים. ואגב, בסוף, ובראי ההיסטוריה, הימים הקטנים הם אלו שבסוף ידם על העליונה.
.
בַּסֵּפֶר הַזֶּה כָּל הַסִּפּוּרִים
נִגְמָרִים אוֹתוֹ דָּבָר. לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה
אֲרֻכָּה הָיְתָה הַמִּלְחָמָה, כַּמָּה עוֹלָמִית.
בַּסּוֹף הַחַיָּלִים מִתְעַיְּפִים. מִתְגַּעַגְעִים
לְמִרְפֶּסֶת הָעֵץ הַקְּטַנָּה, כּוֹס הַקָּפֶה.
וְהֶחָתוּל. אוֹמְרִים שֶׁהֵם לֹא
יְכוֹלִים יוֹתֵר. וּבְבַת אַחַת הַהִיסְטוֹרְיָה
מִתְהַפֶּכֶת. הַפַּעַם הִיא לְטוֹבָתֵךְ.
אַחֲרֵי שֶׁכִּמְעַט נִגְמַרְתְּ מֵרֹב פַּחַד,
לֹא יָדַעְתְּ עוֹד לְאָן לִבְרֹחַ. אֵיךְ
לְהִנָּצֵל. אַחֲרֵי שֶׁאֲפִלּוּ קִירוֹת הַבַּיִת
עוֹרְרוּ בָּךְ בִּעוּתִים. זְמַן רַב כָּל כָּךְ הָאֲוִיר
הָיָה מַר. דְּבָרִים אֲיֻמִּים נַעֲשׂוּ נֶגְדֵּךְ,
עֲבוּרֵךְ, בִּשְׁמֵךְ. לֹא עוֹד.
עַכְשָׁו סִימָנֵי הַקְּרִיאָה מִכָּל עֵבֶר
מֻחְלָפִים שׁוּב בַּסָּפֵק הַמֻּכָּר,
הַמְּבֹרָךְ, רַךְ כְּמוֹ דֶּשֶׁא.
וְהַחַיִּים רַכִּים. הַבַּיִת שׁוּב בַּיִת.
הַהִיסְטוֹרְיָה מַשְׁפִּילָה אֶת רֹאשָׁהּ
אוֹמֶרֶת, אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא יוֹדַעַת
מָה עָבַר עָלַי. לָמָּה זֶה קָרָה לִי שׁוּב.
וְשׁוּב אַתְּ מַאֲמִינָה לָהּ, וּמִתְמַסֶּרֶת.
מְנִיחָה אֶת מָה שֶׁקָּרָה מֵאֲחוֹרַיִךְ.
בִּשְׁאֵרִית כּוֹחֵךְ, פּוֹתַחַת אִתָּהּ דַּף חָדָשׁ.
.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
