*להרחיב את העולם | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 30.10.2026*
השבוע קפצו מולי מלא הודעות בקבוצת הוואטסאפ של השכונה התל אביבית שלי. זה שאני כרגע לא מתגוררת בשכונה זה פרט זניח. זו עדיין השכונה שלי, לאן שלא אסע בעולם.
.
מישהי מצאה קיפוד. הקיפוד נראה לא טוב. כנראה חולה וחלש. נשען על קיר אחד הבניינים.
אולי תתקשרי למוקד העירוני? מישהו הציע.
אולי תדווחי באפליקציה של העירייה? שאלה אחרת.
יש חי-בולנס, סיפר אחד השכנים על אמבולמנס של חיות.
הכי טוב להרים אותו עם מגבת ישנה, פירטה מישהי, לשים בקופסא ולהסיע לשומר בכניסה של הספארי, הוא כבר יעביר אותו לבית חולים לחיות בר שנמצא שם.
לבסוף, אחת השכנות התנדבה לגשת לרחוב לקחת אותו אליה, שהקיפוד לא יישאר לבד עד שהחיבולנס יבוא לפנות אותו לספארי.
.
כשהעניין הזה סודר, מישהו הסביר שהכל בגלל החתולים. כלומר האוכל של החתולים. אנשים משאירים להם אוכל על המדרכות, הקיפודים אוכלים, ונהיים חולים מהאוכל הזה.
.
וזה גרר דיון שלם על איפה להאכיל חתולים, באיזה גובה, כלומר, והאם קיפודים לא יגיעו לשם? מה אורך הרגליים שלהם בעצם? ואולי הקיפוד נפגע בכלל מחשופית, ומאיזה טפיל שהיא נושאת עליה? גם יש תנים חולים. ואני השתדלתי לעקוב ולקרוא כל מילה, מהקיפוד לחתולים ומהחתולים לחשופיות, עד שמישהו פתאום שאל, הי אולי יודעים איפה יש לידנו קלפי נגישה?
.
כי ההתכתבות הזאת היתה ערב הבחירות.
.
באותה שעה ממש נערכה התכתבות גם בשכונה הקנדית שאנחנו מתגוררים בה פה, על האי. אחת השכנות כתבה, שהשנה יש הרבה יותר איילים מכל שנה אחרת, הם מגיעים מהיער, מסתובבים ברחובות, האם גם אנחנו שמנו לב?
.
אני כמובן לא שמתי לב, כי לא הייתי פה בשנה שעברה. אבל השכנים האחרים מיד אמרו שבטח, ומישהי סיפרה שרק שלשום אייל רדף אחרי בעלה בחניה.
.
בסך הכל, האיילים פה עדינים ממש, הם מגיעים מהיער הסמוך ומסתובבים בין הבתים, קופצים בבהלה מכל אור או כלב. מישהו כתב שאם אייל רדף אחרי איש זה אומר שהאייל חושב שהבתים שלנו הם הטריטוריה שלו.
.
ואז התחיל דיון שלם מה עושים, כי הנטייה פה היא לא להפריע לחיות. למשל, לא מעט דובים נצפו בכל מיני פינות של רחובות כשהם אוכלים תפוחים מהעצים לקראת שינת החורף, וכשמישהי כתבה בקבוצה שהיא כמעט מאחרת לעבודה, כי בחצר שלה עמד דב ומנשנש עץ, כולם כתבו לה רק אל תתקשרי לפיקוח העירוני! הדב חייב לאכול לפני החורף, תודיעי בעבודה שאת חולה.
.
בקיצור, בענייני האיילים עלתה הצעה למספר אותם, לעקוב אחר ההתרבות שלהם, אולי לתת להם גלולות נגד הריון. ובשלב הזה, בעודי תוהה איך נותנים לאיילות גלולות נרדמתי, היה כבר מאוחר.
.
ולמה אני מספרת את כל זה?
.
כי איכשהו, באחד השבועות הכי מותחים שלנו, שבו הפוליטיקה השתלטה על כל שדה הראייה, שקעתי בעשרות הודעות על חיות שמסתובבות ברחובות שלנו. עשיתי את זה בערב הבחירות, ואז במהלכן ואז כשהתבררו התוצאות שקשה ממש לומר עליהן משהו מוחלט.
.
יש סביבי אנשים מכל הקשת הפוליטית, וכולם חיפשו לומר אחרי הבחירות דברים מוחלטים, כמו ניצחנו/הפסדנו, נשארים/עוזבים, ואפילו תקווה/ייאוש. וגם אני, בשעה ששוחחתי איתם, וקראתי פרשנויות והצעות ופוסטים ומחשבות, לא מצאתי שום דבר מוחלט אחד לומר.
.
עד שנכנס הקיפוד. ומיד אחריו חתולי הרחוב. החשופיות. נהמת התנים. ובקצה השני אנשים היו נסערים מאייל טריטוריאלי ומדובים ותפוחים, ולרגע, לשתי יממות מבורכות, בני אדם הפסיקו להיות הסיפור היחיד שמתרחש בעולם.
.
איזו הקלה זאת היתה!
.
בשעה שאנשים סביבי פחדו, ואחרים חגגו, שקלו לעזוב, או הרגישו שהנה הם חוזרים הביתה, קיפוד אחד נשען על קיר בניין בשכונה שלנו בתל אביב, ומישהי ירדה מהדירה עם מגבת והלכה לחפש אותו, לעטוף אותו לפני שיאושפז. שכנים אחרים בקצה אחר של העולם הבינו שכדאי עכשיו לצאת בחושך עם פנס. גם אם זה לחניה של עצמך. ומשפחה של שישה איילים חצתה את הכביש מול בית הספר ואני ישבתי באוטו ונתתי להם לעבור.
.
חיים שלמים התרחשו, ובכלל לא בתוך הפוליטיקה שלנו.
וזו לא היתה בריחה מהמציאות. דווקא הייתי מחוברת מאוד למציאות. גם זו היתה המציאות.
.
וכך, הסתכלתי על החדשות, על הסקרים, על ספירת הקולות. ולפתע אלו לא היו "החדשות", אלו היו החדשות "שלנו". כי בה בעת, בשתי קבוצות שכונתיות, בשני קצוות העולם, בתוך הטלפון שלי, התרחשו עוד המון דברים. קיפוד חלה, איילים התרבו, דובים התכוננו לחורף. כל אלה היו חדשות של ממש. שכנים התאספו סביב דאגה למשהו שאיננו הם עצמם. התגייסו עבורו. ולמרות שהיה ברור שברקע ישנם דברים רבים שלא מסכימים עליהם, היה שם גם עולם משותף שלם, שלגביו הם הסכימו.
.
אני לא יודעת מה שלום הקיפוד. לא עלתה שום הודעה עם עדכון ולא כל כך נעים לי לכתוב לשאול. אני גם לא יודעת אם התחילו למספר את האיילים, אבל אם לא דמיינתי, אבל אני כמעט בטוחה שראיתי בזווית העין אייל שעל האוזן היתה לו תגית עם המספר 134.
.
ובכל זאת, נשארתי בסוף השבוע הזה עם טעם של נחמה. לא נחמה של שינוי, כפי שבאופן אישי פיללתי, זה עוד יקח זמן ועבודה קשה. אבל כן אותה נחמה שמוצאים כשנזכרים שעדיין לא ראינו הכל. שהמציאות לא באמת מצומצמת לדבר אחד. היא עדיין רחבה.
.
שאיכשהו, גם כשנדמה שהכל בכאוס, ממשיכים להתקיים סביבנו חיים אחרים, זרים, עקשניים, יפים. למרבה המזל, זה לא רק אנחנו.
.
אני מאחלת לכולנו לקראת השבועות העתידים שנזכור לראות עוד פיסות מהמציאות,
ושתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
