*רקמה אנושית אחת | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 22.8.2025*
השבוע קראתי על תופעה שלא שמעתי עליה מעולם: האם ידעתם שבמהלך ההריון תאים של העובר חוצים את השליה ונכנסים למחזור הדם של האם, ונשארים שם לפעמים במשך עשרות שנים? כלומר, חלק מהעובר ממשיך להתקיים בתוך האם לפעמים לאורך כל חייה, ואם יש לה יותר מילד אחד, אז חלקים מכל הילדים הללו מתקיימים בגוף שלה גם כשהילדים מזמן כבר עזבו את הבית.
.
ולמה זה תפס אותי? קודם כל כי זה עוד הסבר לקשר הבל יינתק בין אימהות לילדיהן, אפילו כשהקשר הרגשי ביניהם לא מוצלח. אבל בעיקר שזה לא נגמר כאן. חוקרים גילו שאותם תאים של עוברים שעוברים אל האם יודעים להתנהג כמו תאי גזע, הם משתכנים בגוף האם ברקמות שונות - בכבד, בלב, במוח, ואפילו בעצמות - ואם איבר פגוע הם יודעים לרפא אותו. והמחשבה הזאת כבר ממש היממה אותי -
.
משהו מהילד שלך חי בתוכך גם אחרי שכבר עזב את הרחם. והוא לפעמים בא לרפא אותך. או במילים אחרות, יש לנו יכולת לרפא לאחור את מי שילדה אותנו.
.
לרפא ממש עם הגוף שלנו! אני זוכרת שכשכתבתי את "פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי" הזכרתי את מערכת היחסים שהיתה לאמא שלי עם היופי שלה, וגם כמה אומללות היתה כרוכה לאורך הדורות במשפחתי בקבלת המחזור, וגם תיארתי את מערכת היחסים של נשות משפחתי עם כסף, חלק ממערכת היחסים של מרבית הנשים עם כסף - ושוב ושוב ייחלתי לרפא אותן לאחור, עם כל מה שאנחנו יודעות ומה שאנחנו עושות עכשיו. אם זה רק היה אפשרי.
.
ולפתע זה מגיע מהמדע. זה אפשרי. אנחנו כבר עושות ועושים את זה. כעוברים. מרפאים את אימותינו לאחור.
.
המחשבה הזאת תפסה אותי במיוחד השבוע על רקע התקופה והתחושה הכללית שהכל מרגיש כל כך מפורד, וקשוח, ומלא בסימני קריאה, אנשים מכל הכיוונים שיודעים בנחרצות מה דעתם, צועקים אותה, מפחידים אחרים, תקופה מפולגת למחנות שעלולה להרגיש מאוד מאוד מציפה ובודדה. כמה טוב היה להיזכר שמתחת לכל הסיסמאות אנחנו מחוברים בקשרים כאלה, כמו של תאים נודדים בין הדורות קדימה ואחורה, חזקים יותר מכל מה שמתרחש מעל פני השטח.
.
ואז הכנתי לעצמי רשימה. רשימה שתהיה הנסיוב שלי לתחושה הזאת של פירוד ושל בלבול והצפה של הימים האלו. רשימה של כל הדרכים שבהם אנחנו מחוברים אלו לאלו כולל לאנשים זרים לגמרי. רשימה פשוט כדי להסתכל עליה ולהיזכר.
.
ברשימה שלי התחלתי מכל הדברים המובנים מאליהם. למשל, כל מי שתורמים דם ונתרמים מדם אחר חולקים תאים ותאי גזע. וכמובן כל מי שמושתלי איברים נקשרים ביניהם בקשר בל יינתק. כל תינוק יונק מקבל מהחלב שהוא יונק תאי גזע ותאי חיסון. יתוש בנצרת יכול לעקוץ בתל אביב ולהעביר דם לדם. יש זליגה של חלקיקים חיים גם בין תאומים, בין אחים, הגוף סופג זיכרונות תאים מאחרים, לפעמים לאורך שנים. לפעמים לכל החיים. וכמובן שכולנו שואפים ונושפים את אותו אוויר. חלקיקי אבק, גרגרי אבקה, זיהום ואפילו נגיפים נעים בין כולנו ללא הבחנה. נשיפה של אחד נעשית שאיפה של אחר, ובימים חמים, בהפגנה או בפקק, כולנו ממש נושמים זה את זה.
.
את כל זה אנחנו יודעים. אבל המשכתי את הרשימה שלי גם למה שאנחנו נוטים לשכוח - שכולנו חולקים בקביעות חיידקים, פטריות ווירוסים עם כ-ל מי שחי לידנו, והכוונה לא רק לבני זוג, לילדים, לחברים, ולחיות מחמד.
.
קהילות שלמות חולקות ומעבירות ביניהם מיקרובים וחיידקים ופטריות, עד כדי כך שאפשר ממש לזהות "טביעת אצבע" מיקרוביאלית בקרב אנשים המתגוררים באותו רחוב, או באותו בניין, או לומדים באותה כיתה, או עובדים באותו משרד - כולם מחוברים!
.
הסתכלתי על הרשימה הזאת השבוע ומשהו בי התרכך - לא משנה כמה אנחנו עלולים להרגיש נפרדים מהאחרים - הגוף שלנו לעולם אינו “אי מבודד”. ההיפך, כל הזמן מיקרובים של אחרים הופכים לחלק מאיתנו, חלק רציני ממערכת העיכול והנשימה והעצבים שלנו, וכל הזמן אנחנו הופכים לחלק מהם. לא משנה כמה נשכנע את עצמנו שהם "אחרים", עם דיעות איומות, ושלעולם לא תהיה בינינו אחדות.
.
זה כולל שכנים מעצבנים, או אנשים במשרד שמצביעים למפלגה השנואה עלייך, או סטודנטים שלומדים איתך, אנשים מהשכונה שאת חולפת על פניהם בסופר, או אנשים בסביבתך שנראים לך מאיימים או מוזרים - כולם כולם כל הזמן מחליפים איתך חומרים וחולקים הרבה מצבי גוף ונפש בשל כך. וכששבים ואומרים שישראלים הם עם שמח ואופטימי במיוחד, זה בטוח נטוע גם ב"טביעת האצבע" של כל המיקרובים שכולנו חולקים פה אלו עם אלו.
.
בקיצור, לא משנה מה הסיסמה או הדגל, אותם חומרים מרכיבים את הגופים שלנו: פירות ולחמים שנאכלים בערים שונות ניזונים מאותו גשם, מאותו דשן, מאותם נחילי דבורים. מולקולות האוויר שעוברות מהריאות שלנו לריאות אחרות, המיקרובים, כך גם כשאנחנו מתעקשים לראות את עצמנו כנפרדים אנחנו כבר חיים כרקמה אחת.
.
בעצם, לא משנה כמה נתעקש להתפצל, הביולוגיה והאקולוגיה שלנו מתעקשות להפוך אותנו לגוף משותף.
.
השבוע שאלתי את קהילת הכותבים והכותבות איתי מה שלומכם? ובתגובה הצ'אט התמלא במילים שחזרו על עצמן: מוצפת, מבולבל, מפחדת, לא מוצאת את עצמי. והבנתי אותן. אני חלק מהריקמה האנושית של הזמן והמקום הזה. גם אני מוצפת ומבולבלת ומפוחדת. ואז כתבנו. בזום אולי אין מיקרובים ואוויר ודם ותאים נודדים, ונדמה שכולנו חלונות בלי גוף. אבל עדיין מתרחש הדבר הזה שאפשר לקרוא לו "הדבקה רגשית".
.
מצב הרוח שלנו פשוט השתנה. רגשות ומילים וטון דיבור. אין לי מושג איך זה קורה. אולי זה סינכרון של גלי מוח? מה שזה לא יהיה, אחרי חצי שעה השתרר בקרבנו רוך גדול. התחושות הקשות התחלפו ברוך הזה. גם כשסגרתי את הזום חשתי אותו. הוא ליווה אותי כל היום ועכשיו כשאני כותבת עליו אני שוב חשה אותו.
.
הנסיוב הכי טוב עבורי לתקופה הזאת הוא הביחד. להיזכר כמה הביולוגיה חכמה מאיתנו, המיקרובים, תדרי הרגש, עולם שלם שמבקש להדביק אותנו אלו לאלו למרות הכל. לפעמים, כמו השבוע, אני נזכרת בזה. אני כותבת את זה. אני מתמסרת לכח הטבע הזה שמפר את הלבדיות, הופך אותנו לאחד.
.
ואם אתן רוצות ורוצים להצטרף אלינו לכתיבה משותפת לקראת החגים ולכניסה עם השראה לסתיו ולשנה החדשה, אני מצרפת פה לינק. ההרשמה לספטמבר נפתחת עכשיו, המחיר סמלי מאוד, אבל אם ידכן אינה משגת בתקופה הזאת פשוט כתבו לי בלי להתבייש ובלי להסס ואצרף אתכן ללא עלות. כוחה של הקהילה הזאת הוא בכך שהיא מאפשרת לכולן להשתתף ולהתחבר.
.
שתהיה לנו שבת שלום ואהבה, ושנצליח לזכור את האחד שהוא אנחנו,
*מיה טבת דיין*
