*סביב שולחן האימהות והאבות | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 30.1.2026*
השבוע התפרסמה תמונה: בכירים מהצבא האמריקאי נחתו בישראל ונפגשו עם בכירים מהצבא שלנו. שולחן ארוך עמד ביניהם, מצדו האחד ישבו המפקדים האמריקאים, מצדו השני המפקדים הישראלים, ובראשו דגלי שתי המדינות, ועל הקיר הציטוט של בן-גוריון: "תדע כל אם עבריה שמסרה גורל בנה לידי מפקדים ראויים לכך".
.
אחרי שזזתי באי נוחות כתבתי פוסט על היעדרן של האימהות העבריות מהשולחן הזה, וגם של אימהות אמריקאיות, היעדרן של נשים בכלל מכל שולחנות מקבלי ההחלטות, הקבינט הבטחוני, הפיקוד הגבוה של הצבא, משרד הביטחון, וכמובן רשות הממשלה. בלי קשר לטיב הגברים שם וכמה הם אולי פמיניסטיים, שאלתי איך קורה עדיין שסביב השולחן החשוב הזה לא יושבת אפילו אישה אחת?
.
זו שאלה רטורית כמובן. כי התשובה ידועה. אנחנו עדיין מצויים במציאות שבה קו הזינוק של גברים ושל נשים שונה ולכן נשים יכולות בקושי להגיע לקו הגמר. זה קשור למסרים שנשים מקבלות מגיל צעיר. לכך שאין כמעט שום מודל לחיקוי. ולכך ששנות הזינוק בקריירה חופפות בדיוק את שנות שיא הפוריות וההריונות, ואם את בוחרת להקים משפחה, אף אחד לא שומר לך מקום ליד השולחן עד שתתפני מעבודת האימהות שלך. ההיפך, הכיסאות מצופפים ולכי תידחקי ביניהם.
.
הפוסט הזה עורר הרבה תגובות, כמו כל פוסט פמיניסטי, ואחרי שעניתי לרבות מהן, חשבתי לעצמי בעצב כמה קשה להיות אמא במלחמה – ודאי וודאי אמא לחיילים, אבל גם סתם אמא רגילה לילדים, שעובדת כבר שנתיים ושלושה חודשים מסביב לשעון בדבר שמעולם לא הכינו אותה אליו: לייצב ללא הרף את המשפחה, את כלכלת הבית, את הזוגיות, ואת המצב הנפשי, אמא ששואלת את עצמה מה יהיה, אמא שבשעות הכי מפחידות מגייסת כוחות, לא ברור מאיפה, כדי לעבור עוד יום, עוד אזעקה או איומים של מלחמה, רק כדי לגלות ששוב, כל מי שמאיימים ומגיבים ונואמים ונלחמים ומחליטים החלטות לגביה ולגבי ילדיה, כולם במאה אחוז, אינם נשים וכמובן אינם אימהות.
.
והמחשבה הזאת גרמה לי להיאנח מספיק בקול כדי שהבת הצעירה שלי תשאל, אמא הכל בסדר? ואמרתי לה כן, כן, אני סתם חושבת על משהו, והיא שאלה, אז את רוצה לראות ריקוד שהכנתי? ובקושי הרמתי עיניים מהמסך, אבל כשעשיתי את זה מצאתי את הבת שלי רוקדת מולי ריקוד משגע, מאיפה היא למדה אותו בכלל, ומתי? מסתבר שכל הזמן הזה שאני שקעתי בכתיבה היא המציאה את המופע המרהיב הזה לבדה והתאמנה עליו לכדי שלמות.
.
באותו ערב הבנות הגדולות שלי הכינו ארוחת ערב, דגים ואורז וירקות מוקפצים ואז שאלו אותי אם אני בכלל אוכלת מספיק, כאילו הן האימהות ואני הילדה. וכשישבנו סביב השולחן הבטתי בנו - קבוצת מפקדות בכירות ללא דגלים, ללא סיסמאות על הקיר, ואת האנחה הארוכה מקודם החליף חיוך שהתפשט על פניי: כמה אני מקבלת מהילדות האלה, מתנות ושיעורים וארוחות וריקודים ושאלות שמניעות אותי לחשוב עוד ועוד. כמה הרבה קורה פה, מסביב לשולחן פיקוד החיים הזה.
.
וכמה מפסידים שולחנות הפיקוד האמיתיים מכך שלא יושבת סביבם שום חכמת נשים ואימהות ושום חכמת ילדות וילדים. מכך שתפיסת עולם של יותר מממחצית האוכלוסיה לא נמצאת שם. איך אפשר לנהל משהו ככה ולהצליח?
.
לפעמים אומרים לי, חכי "לאחרי המלחמה" כדי לעסוק בנושאים כאלה. אבל אני חושבת שאם סביב השולחן היתה נמצאת גם חכמת נשים ואימהות וילדים אולי המלחמה היתה אחרת. מי יודע אם בכלל היתה. אין לאיש מושג, כי פשוט מעולם לא ניסינו.
.
ואז החלטתי שמול השולחן ההוא, אערוך שולחן מטפורי ענק כזה, של חכמת אימהות ואבות וילדים, ושאלתי אתכן בפייסבוק מה למדתן מילדיכן בשנתיים האחרונות, שנות המלחמה, ומתוך מאות התשובות שקיבלתי קם שולחן מפואר של חכמת חיים עמוקה, שכולנו יכולים להתיישב לידו.
.
הנה חלק קטן ממה שעניתן:
דניאל: "למדתי לעמוד על שלך, גם כשאת פיצית, לדעת להגיד 'לא' מבלי למצמץ, לאהוב חזק ובכל הכוח".
.
רוני: "לא לוותר על הבית. היינו מפונים שנתיים מאשכול. והילדים פשוט לא הפסיקו לבקש ולדרוש לחזור הביתה מהרגע הראשון. יש להם חברים והורים של חברים שנחטפו או נרצחו, עוד מלפני ה7.10, הם חוו מלחמות מהרגע שנולדו. בנוסף, קיבלו אותנו מקסים ביישוב אליו עברנו אבל הם רק רצו הביתה. כשאנחנו עוד התלבטנו הם היו ברורים ומכווני מטרה ולימדו אותנו על מה זה בית, קהילה, משפחה, חברים ונופים שהם חלק מאיתנו".
.
ענבר: "האמת, זלזלתי חשבתי שהם מפונקים חסרי אחריות אי אפשר לסמוך עליהם בכלום החדר תמיד מבולגן כל היום רק משחקים פורטניט ואז הגיע ה7 לאוקטובר וגיליתי שהם אריות. אני מעריצה אותם היום".
.
מיכל: "למדתי מהם שהחיים ושמחת החיים חזקים מהכל. שיש שמחה ואהבה בעולם. שבין השאנטי שלהם הם מחזיקים צער ואובדן וכאב ובעצם את כולנו. את כל מדינת ישראל"
.
אורלי: "למדתי מהם שהחיים חזקים מהכל. שהויטליות והאופטימיות של הצעירים והאווירה בקרבתם היא ״מדבקת״.וזה מתבטא בעובדה שיום אחד הם בהלוויות ואזכרות של חברים ויום אחר הם במסיבה וחוגגים את החיים".
.
קובי: "למדתי מהם כושר הסתגלות. כשהיינו מפונים ועוד לא ידעתי בכלל איפה אנחנו, הם כבר מצאו חברים, הסבירו לי מה קורה בחדר האוכל ואיזה מנה ויום הכי שווים וטיילו באופנים ברחבי היישוב. זה המשיך גם שנתיים אחרי ובחזרה הביתה... כאילו החזירו דג למים".
.
שירלי: "שלשום, כשהחזירו את רני גואילי ז''ל, הצעתי לסאני, בן 8, להוריד את המגנט של סמל החטופים מהאוטו. הוא אמר שהוא חושב שצריך להשאיר את זה כדי שאף פעם לא ישכחו מה היה פה ומה קרה לחטופים. אז למרות שרוצים להמשיך הלאה, הוא לימד אותי גם לא לשכוח מהר".
.
ישראל: "למדתי שהם אמיצים ונחושים ויותר ציוניים ממה שחשבתי. הם מזהים את המדינה הזו כשלהם והם הוכיחו בעלות עליה עם צאתם אל האש".
.
אלדד: "התאומות הגדולות היו כל זמן המלחמה בצבא. וכשאני נהייתי בכמעט חוסר תפקוד עם כל ההפגזות בצפון וראיתי את הפצעים שחברים שלהן הגיעו איתם מהשירות, הן פשוט בטבעיות אמרו שיהיה בסדר. מתנהלות בטבעיות. זה משהו שיש בדור הזה שהוא מיוחד. למדתי מהן איך להישאר אופטימי גם בימים קשים".
.
נעמה: "למדתי לבקש חיבוק כשצריך".
.
אריאלה: "למדתי מהם ש"תאורה נכונה עושה את כל ההבדל". זה כמובן בהקשר של צילום תמונות מהנייד. אבל אפשר להשליך את זה כמטאפורה על החיים עצמם ועל בחירה בזוית שממנה אנחנו רואים את החיים שלנו".
.
סלעית: "למדתי מהם לאהוב מחדש את הדברים שהפכו מובנים מאליהם. מחילזון על המדרכה ועד זה שיש לי משפחה".
.
.
וואו. אני משאירה אותנו עם השולחן הערוך היפהפה הזה. עם הפיקוד הזה שלא נופל מהפיקוד האחר. ועם תקווה שנתמלא בזה, ושנתחיל לנהל את העולם ככה. ואם תרצו לקרוא עוד אני מניחה פה לינק לפוסט הזה.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
