*סופסוף, ה-8 באוקטובר | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 17.10.2025*
בסוף, אחרי הסרטים והתמונות, פסגות ההתרגשות והצער שעברנו השבוע, שאגות הבכי של המשפחות ויופיין הבלתי נתפס של הנשיקות, הגיע עוד קווץ' אחד ללב שלי כשנתקלתי בגרפיטי קצר שרוסס על קיר ב-13 באוקטובר: "סופסוף, סופסוף הגיע ה-8 באוקטובר".
.
ובבת אחת נוכחתי בזה: הגיעה לסיומה היממה הארוכה ביותר שאי פעם חווינו.
התחלף התאריך הנורא. סופסוף הזמן שב ומסתנכרן.
סופסוף הגיע ה-8 באוקטובר.
.
כמובן שדבר לא שב לקדמותו וגם לא ישוב. איש מאיתנו אינו דומה למי שהיה לפני, וגם לא נהיה דומים לעצמנו הקודמים. עוד אין הסכם שלום ולא ברור לאן פנינו. אבל הקצוות הפתוחים של יום אחד, שנפרמו ב 7.10, נסגרו סופסוף. לאחר יממה שארכה שנתיים, התחלף היום. התחיל יום חדש.
.
נזכרתי השבוע בסרט שנהגתי להקרין מדי שנה לסטודנטים שלי כשלימדתי פילוסופיה הודית: "לקום אתמול בבוקר". זה סרט אמריקאי משנת 1993, ובו חזאי של טלוויזיה מקומית נשלח לסקר את "יום המרמיטה" - טקס מקומי שנוא עליו במיוחד, שנועד לחזות מתי יסתיים החורף. הוא מתנהג בסרקזם ובתיעוב לכל הסובבים אותו, ובעיקר סופר את הדקות עד שהיממה החורפית הזאת תחלוף.
.
רק שאחרי שהוא נרדם במיטתו בציפייה למחר, הוא שב ומתעורר בבוקר יום האתמול: זה שוב "יום המרמיטה", אותה שעה, אותו שיר בשעון, אותו המלון, אותה ארוחת הבוקר ואותו טקס מעצבן שעליו לסקר שוב ושוב. אותו יום חוזר על עצמו בעקשנות. גם כשהחזאי מנסה להרוג את עצמו בשלל דרכים, הוא לא משתחרר מהלופ הזה של ההתעוררות החוזרת. גם כשהוא פוגע באחרים, דבר לא משתנה. הוא שב ומתעורר לאותה מציאות בלי שום יכולת לשבור אותה.
.
בשנתיים האחרונות הרגשתי ביתר שאת מה זה אומר להיות כלוא ביממה בלתי נגמרת.
.
כשלימדתי את הסרט הזה באוניברסיטה הדגמתי דרכו לתלמידיי מושגים בסיסיים במחשבה ההודית. למשל, מהי קרמה, כיצד מעשים שאנחנו עושים מולידים את נסיבות החיים שלנו בהמשך. מהי סמסרה, מעגל הלידות חסר התוחלת שכולנו נולדים אליו שוב ושוב. מהי הדוקהה, אי הנחת, שממנו עלינו להשתחרר. מהי חמלה, אנחנו נקלים בה בסרט כשהחזאי משנה את ההסתכלות שלו, ואחרי מי יודע כמה ימים חוזרים כאלו מוצא משמעות בחיים, ולומד לאהוב כל רגע וכל אדם ביממה שבתוכה נכפה עליו לחיות.
.
ולבסוף למדנו מהי הנירוונה, השחרור. שזה בידינו, להפסיק להתעורר באותה יממה שוב ושוב. בוקר אחד החזאי מתעורר וסופסוף התחלפה היממה. וזה השחרור ההודי: הוא מתרחש בעולם שלנו. לא בשום גן עדן. את פשוט מתעוררת כאדם חדש ליום חדש.
.
אחד המורים הגדולים שלי, פרופסור שלמה בידרמן, נהג להסביר שהשחרור ההודי לעולם אינו "שחרור ל". אין גן עדן ואין גיהנום ובמחשבה ההודית לא יודעים לאן אנחנו משתחררים, מה יהיה בבוקר החדש שאליו נקום, ב-8 לאוקטובר הזה שהגיע סופסוף.
.
מה כן יודעים? יודעים ממה השתחררנו. זהו "שחרור מ". שחרור מכל מה שהיה עד עכשיו. ממה שהכרחי היה להשתחרר ממנו. ההבטחה היחידה היא שמה שהיה לא יהיה עוד. אנחנו לא נהיה מי שהיינו. הבוקר הבא לא ייראה כמו הבוקר הקודם.
.
אז חשבתי השבוע על היממה הארוכה והחשוכה שהשתחררנו ממנה. כמה לא ייאמן שזה בכלל קרה לנו. שהיינו בזה זמן ארוך כל כך. חטופים רבים כל כך. וגם שאלו החיים, הם מזמנים לנו יממות חשוכות מאוד במהלכן. אובנים, צער, פחד. וביקשתי לזכור להמשך שגם בתוך החשיכה היתה לנו תנועה: קרו דברים. היו חסד, גבורה ויופי. ונזכרתי ברעיון יפה מהתלמוד ששואל איך, בלילה חשוך מאוד, יודעים מתי החשיכה תסתיים ויתחיל היום? וכתשובה התלמוד נותן שלושה סימנים שמעידים שיש תנועה גם בחושך, ושהעולם מתעורר בהדרגה מן הדממה אל החיים: באשמורת הראשונה חמור נוער, בשנייה כלבים נובחים, בשלישית תינוק יונק. סימנים שמזכירים לנו שגם שנדמה שהלילה קפוא - הזמן אינו עומד מלכת.
.
במילים אחרות: כל חשיכה היא תהליך של התעוררות איטית אל עבר אור הבוקר.
.
והרעיון הזה הרי קיים כבר בראשית הסיפור היהודי כולו, כבר כשנאמר "ויהי ערב ויהי בוקר - יוֹם אֶחָד” אנחנו לומדים שהבריאה מתחילה בערב. לא באור, אלא דווקא בחשיכה. מתוך תוהו ובוהו, פחד, צער וחורבן צומחת בכלל הבריאה המחודשת. לכן החגים שלנו נכנסים בערב ולא בבוקר. והשנה החדשה נכנסת בערב גם היא.
.
כי כל בוקר נולד מתוך הלילה. ולכן היממה החדשה לא שוכחת את כל מי ששילמו בחייהם, את המשפחות שלעד יישאו את הנטל, הגיבורים והגיבורות שלנו והסיפורים שרק עכשיו אפשר יהיה להתעמק בפרטיהם. להתאבל עליהם. היממה החדשה נולדת מתוך כל זה ובזכות כל אלו.
.
מה נעשה עם ההזדמנות הזאת? עם שחר של יום חדש? ללא ספק נצטרך לחשוב הרבה מחשבות גדולות וחשובות על חזון ועל עתיד, על גבורה ועל הנהגה. אבל כרגע, אני מודה, אני מתגעגעת לדברים קטנים ולא נאצלים: לקחת את הכלבה לסיבוב ארוך בלי למהר לחזור להיות ליד מקלט. ללכת לישון בלי לדעת היכן מסודרות הנעליים ליד הדלת. ובכלל, לישון ולהיות ערה בלי פחד. אני מתגעגעת לפריווילגיה הזאת של לעסוק בדברים שוליים, לבחור צבע לשידה, להתנצח עם איריס חברה שלי על שטויות, להתעמק במתכון חדש ללחם בלי גלוטן.
.
לתת את הבמה של החיים לדברים קטנים שוב. לא הירואיים. לא איומים. לא עצומים. אני מאחלת לכולנו את זה, חיים קטנים ופשוטים. להתאבל בשקט ובאהבה על כל מי ומה שהלכו מאיתנו. להודות על כל יממה חדשה שמפציעה. ושוב להודות לכל מי ששילמו מחיר כבד, שבזכותם זה קרה. אני אסתפק בזה.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
.
*מיה טבת דיין*
