*קטן, קטן יותר | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 22.6.2026*
ביקרתי השבוע בתערוכה "עולמות זעירים" במוזיאון תל אביב, שכשמה כן היא – כולה מניאטורות. חדרים מיניאטוריים, וחנויות מיניאטוריות, ודמויות פצפוניות ודגמים מיניאטורים יפהפיים של בתים תל אביביים, ובכניסה יש מיניאטורה עדכנית במיוחד, שיצר האמן רניי מזור, בהשראת כל מי שמצאו במלחמה מחסה בתחנות הרכבת הקלה בתל אביב -יש שם דגם פצפון של התחנה בשאול המלך, והמון דמויות של אנשים, כלבים, ילדים, שקי שינה, מדרגות נעות, זה מדהים באמת, לכו לתערוכה הזאת.
.
אחת היצירות שעוררו בי הכי הרבה מחשבה היא שורה של חנויות שיצאה האמנית הבלגית אירן ספייר – היא קראה לסדרה "חנויות חלום", והסביר שאלו חנויות שהיא חולמת שהיו לה בהישג יד. יש שם מאפייה, וחנות בגדים, וחנות לצרכי אמנות, והן עשויות בכזאת תשומת לב ודיוק שמיד את מתחילה גם לחלום שהיית יכולה להיות זעירה ולהיכנס פנימה להיות בתוך כל היופי הזה.
.
ספייר יצרה אותן משילוב של חומרים, ביניהם עץ, מתכת, זכוכית, דבק, שרשראות, ואפילו סבון ובצק מלח, ותבלינים ועלים מיובשים! אבל הפרט הכי מעניין לדעתי הוא שמדובר באמנית שמגיעה מרקע אמיד מאוד, כזאת שבקלות היתה יכולה לפתוח חנות אמיתית כזאת, ולעצב אותה בדיוק באותו האופן והיופי של האמנות שלה. ובכל זאת היא העדיפה להשאיר את החניות האלו במחוזות הדמיון.
.
אני מנחשת שזה כי לפעמים לדמיין משהו זה הרבה יותר מסעיר מאשר לממש אותו.
.
וחוץ מזה, לפעמים העיסוק בקטן משחרר אותך מהעיסוק בגדול. וזה במיוחד נכון בימים כאלה, בשנים האלה שעוברות עלינו, שהכל בהן גדול מדי, קשה ממש, בלתי ניתן לתפיסה.
.
את מה שקטן את מסוגלת לתפוס.
.
וזה מזכיר לי עצה שאמא שלי נתנה לי פעם כשהייתי עם לב שבור, מפורק לרסיסים, בגיל עשרים. לא רציתי בכלל לצאת מהמיטה וללכת לעבודה. לא אכלתי. זה היה לב שבור עם כל הדרמה. ואמא שלי אמרה לי שכדי להתרומם אני צריכה להתחיל בתנועות קטנות. לא לחשוב מעבר לתנועה הקטנה הבאה. לצחצח שיניים. למרוח קרם פנים. לשתות. לא לחשוב מעבר. היא הזכירה לי שכשניצטלי השואה הגיעו לארץ והיו מזי רעב, ידעו שאסור להם לאכולבבת אחת כמויות גדולות. ההיפך, כדי להתאושש עליהם לאכול מעט מאוד. ולאט לאט להגדיל כמויות.
.
נזכרתי בזה השבוע מול תערוכת המיניאטורות במוזיאון. ואיך אמא שלי גם האכילה אותי מרק עוף בכפיות קטנות, עד שהצלחי לחשוב על התנועה הבאה. ולעשות אותה. ולהתחזק בעצמי.
.
ובכלל, זו תזכורת לכך שכל מה שנברא בעולם מתחיל מקטן מאוד. גם העץ הכי גדול ביער מתחיל מזרע שאפשר להחזיק בין שתי אצבעות. סופת הוריקן מתחילה מהפרשי טמפרטורה ולחץ קטנים יחסית באוקיינוס. אהבות גדולות מתחילות במבט קטן. כל האינטרנט הענק הזה התחיל בשיחה בין חברים. ואם ראיתם גור של קנגורו – שנולד במשקל של 2 גרם , או גור של פנדה ענקית שנולד ורוד במשקל חצי חבילת חמאה, אז לא תשכחו את הכוח הזה, שיש לדברים הקטנים, וכמה גודל באמת מסתתר בתוכם.
.
אז השבוע הלכתי לראות דברים קטנטנים, זעירים ממש, במוזיאון. השארתי את הדברים הגדולים בחוץ וזה היה נהדר. לא התגעגעתי אליהם בכלל. וכשיצאתי החוצה זכרתי את הידע הזה, שצריך להיזכר בו מפעם לפעם, שככה מתרוממים, מתחילים בקטן. תנועה תנועה. ולא מהססים להשאיר לדמיון חלק מהדברים שאת אוהבת.
.
ואז נזכרתי בשיר הזה, שכתבתי כשיצאנו למסע של שש שנים בעולם. צמצמנו אז את כל מה שהיה לנו למעט מאוד דברים. ויחד עם הצמצום הזה, התחילה להשתנות נקודת המבט שלנו על העולם. פתאום באמצע החיים היו לנו רק כמה מזוודות. לא בית, לא רהיטים, ולכן המשקל שנשאנו היה קל וקטן, ולאט לאט גם התכניות שלנו הלכו וקטנו, והכל השתנה. בדיעבד, זו היתה עוד נקודת איתחול של החיים. והשבוע, מוקפת במיניאטורות, חשבתי לעצמי שגם עכשיו הוא רגע כזה עבור כולנו. נקודת איתחול. ושלגמרי הגיע הזמן להתחיל בקטן.
.
אז אני מסיימת עם השיר ההוא, מתוך ספרי "לאן שנצוף שם בית":
*קטן, קטן יותר / מיה טבת דיין*
אֲרִיזוֹת אִישִׁיּוֹת שֶׁל מִשְׁחוֹת שִׁנַּיִם
וְקַרְטוֹנֵי חָלָב קְטַנִּים עִם קַשׁ
נוֹעֲדוּ לַאֲנָשִׁים כָּמוֹנוּ.
מוּל אֲרִיזוֹת מִשְׁפַּחְתִּיּוֹת בְּמִבְצָע
אֲנַחְנוּ מְהַסְּסִים.
אֶת הַמִּצְרָכִים אָנוּ בּוֹחֲנִים
לְפִי מִשְׁקָל: כַּמָּה נוּכַל לָשֵׂאת?
לֹא נוֹעַדְנוּ לְנַהֵל מְדִינוֹת,
לְהַמְצִיא פָּטֶנְטִים, לְהַכְרִיעַ אֵיזוֹ מִלְחָמָה
רְאוּיָה. תָּמִיד נַעֲדִיף כֻּרְסָה
עַל פְּנֵי סַפָּה. כָּרִית
עַל פְּנֵי כֻּרְסָה. נִשְׁכַּב
עַל מַחְצֶלֶת, פָּנֵינוּ אֶל הַשָּׁמַיִם.
פַּעַם חָשַׁבְנוּ כִּי גַּרְגִּיר הָאֹרֶז קָטָן וְהָאָדָם גָּדוֹל.
כִּי הָעֲנָנִים מֵעָל וְהָאֱלוֹהִים מֵעֲלֵיהֶם.
עַכְשָׁו אֵינֶנּוּ בְּטוּחִים בְּדָבָר.
אֲנַחְנוּ עָפִים בָּרוּחַ.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום
*מיה טבת דיין*
