*בעניין העדינות | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 20.3.2026*
כתבתי השבוע פוסט וסיפרתי בו איך בדיוק חודש לפני מותה כתבתי לשושנה סטרוק כי היתה לי הרגשה שהיא אולי מתה, ואיך היא ענתה לי ונרגעתי עד שגיליתי חודש לאחר מכן שזה היה נכון. כלומר, הדאגה בסוף התממשה. זה היה פוסט שכתבתי בו במפורש שאין לי שום מושג מה קרה לה, לא בעבר וגם לא השבוע, אבל גם הסברתי בו למה אני תמיד בוחרת להאמין לכל אישה שמספרת שנאנסה. למה אני פשוט מאמינה שמי שמספרת שנאנסה אכן נאנסה.
.
זה לא היה פוסט פוליטי, כמובן. אבל בתוך ההתלהמות הפוליטית שסערה ברשתות השבוע, זה היה הפוסט שגרר הכי הרבה הודעות נאצה ואיומים שאי פעם קיבלתי. לצד אלפי תגובות טובות, במשך כמה שעות גם מחקתי וחסמתי וקראתי בלב הולם מילים איומות שנכתבו אליי ואיומים על גבי איומים. ורק לקראת סוף אותו יום חברה אמרה לי תניחי את כל זה. צאי החוצה. תתחברי לטבע ולגוף שלך, ועד כמה שאפשר - תתקרקעי.
.
ועשיתי את זה. עזבתי מאחוריי את עשרות התגובות המרושעות והלכתי ברגל לבית קפה. וכשהתיישבתי ראיתי זוג מבוגר מולי. הם בדיוק התרוממו משולחן אחר. הוא התרומם מהר אבל היא התרוממה לאט ממנו. היא לקחה את המעיל הדק שלה והשחילה בו לאט לאט יד ואז עוד יד. התנועה היתה קשה לה. הוא עזר לה עם היד השנייה. היא הרימה את התיק שלה והוא סידר אותו בגב, כך שהרצועה תהיה מתחת לכובע. אחר כך הוא הביא לה את מקל ההליכה שלה. כל העת הזאת שבה היא עשתה את הדברים ממש לאט הוא פשוט עמד קרוב והתבונן בה. הוא לא דחק בה. הוא לא עזר היכן שלא היה צריך. הוא פשוט היה שם מולה, איתה.
.
ואז הם יצאו משם. היא והמקל והוא לצידה, בצעד איטי.
.
ואני התבוננתי כמו מהופנטת. זה היה כל כך מדוד, ורך. המבט שלו. היד. השרוול. התיק. הכיסא. הרגשתי שאני מתבוננת בהילוך איטי במשהו, שבכלל לא שמתי לב כמה הוא היה דרוש לי, כמה חסר לי, כמה הייתי צמאה לכך ומי יודעת כמה זמן כבר - עדינות.
.
ולא רק בשל אותו פוסט והאיומים שבעקבותיו.
.
ולא רק בשל המלחמה וההתרעות, האזעקות, הכותרות, והדאגה.
.
אלא בשל שפת המלחמה שנמשכת כבר שלושה שבועות ושלא משאירה הרבה מרווח - לא לדיבור אחר, לא לנימה אחרת. שפה צפופה. רוויית סימני קריאה. שאיכשהו משתלטת גם על אזורים אחרים של הנפש. עד שהכל נהיה מלחמה - את נלחמת לישון, נלחמת לאכול, נלחמת להבין מה שלום כולם. נלחמת להצליח להחזיק משהו מעצמך הקודמת.
.
הזוג הרך והאיטי הזה מבית הקפה, היה כמו דרישת שלום מחיים אחרים. ובבת אחת חזרתי לנשום.
.
למחרת היה לי מפגש לכבוד חודש האשה. מי זוכרת בכלל שחודש האישה? מרץ כולו התבטל ונדחה על שלל המפגשים וההרצאות שבו לחודשים אחרים. וכרגיל, דוחים את הדיבור על פמיניזם לאחרי המלחמה, אחרי שיסתדר, אחרי שיהיה טוב. אבל חברה בינלאומית גדולה אחת שהזמינה אותי כבר לפני כמה חודשים, החליטה שהם לא מוותרים – מקיימים את המפגש בזום.
.
זו היתה הרצאת בוקר. כשפתחתי את המסך מצאתי מן העבר השני שלו נשים וגברים וגם בלי להכיר אותם יכולתי מיד לראות מי לא ישנו בלילה. הם היו בטרנינגים, או במדים, היו להם ילדים בזום, כלבים, חתולים, וכל כמה זמן אחדים מהם התרוממו כשהיתה התרעה במקום המגורים שלהם. וגם אני ישבתי מולם ככה - חצי גוף עליון עם חולצה ושרשרת וליפסטיק, וחצי גוף תחתון עם טרנינג וגרביים. הילדות מסביבי בזומים שונים. ואיכשהו בתוך זה דיברנו פמיניזם.
.
ושוב זה קרה. שוב היה רגע עדין במציאות.
.
בתוך המציאות הצפופה מצאתי אנשים שהתעקשו איתי להאזין למשהו אחר - לרעיונות, למחשבות. לדמיין עולם שונה.
.
וכשסיימתי את המפגש איתם נותרתי עם שלוש מחשבות.
.
הראשונה, שאיש מאיתנו לא מנהל את המלחמה ולא יוכל להשפיע עליה, לא כעת. ובתקווה שהיא תשיג את יעדיה בקרוב ותסתיים, כרגע אולי זו האפשרות שיש לנו: להיות עדינים. לדרוש את העדינות הזאת בכל סדק מציאות שבו היא מתאפשרת. לא לפסוח עליה.
והחשבה השנייה שנשארתי איתה היא, שעדינות היא תנועת הנגד של המלחמה. היא הדרך להתנגד למה שמלחמה עושה לחיים שלנו, לעירבול הצפוף, המכווץ הזה. העדינות פותחת. מרווחת. המלחמה מהירה והעדינות מתרחשת בהילוך איטי ורך.
.
והמחשבה השלישית היא שלפני כל דבר אחר, עלינו להיות עכשיו עדינים ועדינות עם עצמנו.
.
נזכרתי שאמא שלי נהגה לומר לי את זה. בכל פעם שנלחצתי יתר על המידה ממבחן באוניברסיטה או מאיזו הגשה. בכל פעם שהייתי תובענית כלפי עצמי ולא ישנתי מספיק או לא אכלתי מספיק. בכל פעם שהתקשיתי לסלוח לעצמי על איזה כישלון. או כשביקרתי את עצמי יתר על המידה. תהיי יותר עדינה עם עצמך. זה היה המשפט של אמא שלי. ככה היא שבה ואמרה לי.
.
והאמת, היא אמרה אותו כל כך הרבה פעמים - כי כנראה לא הייתי עדינה מספיק שוב ושוב - שהוא נחרת בי. תהיי יותר עדינה עם עצמך.
.
ואני מסיימת עם שני שירים, שבשניהם הכותבים החליטו החלטה נחושה לדבוק בפנימיות עדינה וטובה לא משנה מה מתרחש בחוץ. שניהם הם נראים לי פסקול נכון לנפש שמחפשת עדינות בימים האלו:
.
*סוף טוב / גיורא פישר*
סוֹף הַקַּיִץ עַכְשָׁיו
וַאֲנַחְנוּ נְדַבֵּר
רַק עַל דְּבָרִים טוֹבִים.
לֹא נְדַבֵּר עַל הַסּוֹף
לֹא נְהַרְהֵר
בָּאֲדָמָה הַשְּׁבוּרָה
נָסֵב עֵינֵינוּ
מִפְּרִי הַתְּאֵנָה
שֶׁזְּבוּב הַיָּם הַתִּיכוֹן עָקַץ
וְשֶׁנָּפַל
מִתְבּוֹסֵס בִּמְתִיקוּתוֹ.
נִתְרַכֵּז בְּאוֹר הַמָּסָךְ
כְּצוֹפִים בְּסֶרֶט קוֹלְנוֹעַ
וּנְדַבֵּר
רַק עַל דְּבָרִים טוֹבִים.
.
*דקדנס / דיתי רונן*
אֲנִי מְהַלֶּכֶת בְּחַדְרֵי לִבִּי
בִּמְתִינוּת, קַשּׁוּבָה
לִפְעִימוֹת הַשֶּׁקֶט.
בַּחוּץ רוֹעֲמִים תּוֹתָחִים.
אֲנִי מְהַלֶּכֶת בְּחַדְרֵי לִבִּי בִּמְתִינוּת
קַשּׁוּבָה לִפְעִימוֹת הַשֶּׁקֶט.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום ועדינות,
*מיה טבת דיין*
