*כישורי חיים | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 25.9.2026*
בתחילת השבוע קיבלנו מייל מהמורה: מדי שבוע היא תלמד את הילדים של כיתות ד-ה כישורי חיים. בכל שבוע מיומנות אחרת. יהיו שבועות מאתגרים ושבועות יותר קלים. והשבוע יתחילו במשהו פשוט: הילדים יתרגלו כיצד לפנות בנימוס ולומר ״סליחה, אפשר...? כשהם מבקשים לעבור או למשוך את תשומת לבו של מישהו. ובנוסף ילמדו לשים יד על הפה כשמתעטשים, משתעלים או מגהקים.
.
זה נשמע מוזר כשמגיעים מבתי ספר ישראליים. בשיעור כישורי חיים בבית הספר בתל אביב הבת שלי למדה איך, למשל, להתמודד עם מבוכה או עם קנאה, איך לנהל שיחה עם אמפטיה, וגם איך לגלוש באינטרנט ואיך לשמור על הגוף שלך. עד שפרצה המלחמה וכישורי החיים הכי חשובים היו להישאר בחיים – איך להגיע למקלט מהר, להתגונן, להתמודד עם הפחד, וכמעט שכחנו מכישורי החיים הקטנים, הפשוטים.
.
והנה השבוע הגיע המייל הראשון של המורה שהזכיר לנו שלכל מדינה כישורי החיים הנדרשים בה. בפעם הקודמת שהתגוררנו פה, בנותיי הגדולות למדו איך לזהות עקבות של דב ביער, איך להבחין בין סוגי איילים, והן יצאו עם הכיתה לסופר ללמוד איך משלמים ואיך לחכות בסבלנות בתור.
.
וכשהתגוררנו בהודו הן למדו לאכול בידיים, לחלוץ נעליים בכניסה לכל מקום, וגם לומר בחמש דרכים שונות ומנומסות "לא, תודה".
.
כשקראתי השבוע את המייל מהמורה, נזכרתי כמה מבלבל להיות ילדה שצריכה ללמוד הכל בעולם, כל פעולה הכי קטנה, ואיזה כיף כשיש מי שמנחה אותך מה לעשות ומתי. איזה כיף שלכל שאלה יש תשובה. ואז חזרתי להיות מבוגרת, ואני המבוגרת נאנחה אנחה אמיתית מכך שאין לה מישהי, מורה כלשהי, שתדריך אותה איך להיות עכשיו.
.
ונראה לי שה"עכשיו" המורכב הזה הוא תמיד.
אם לחשוב רק על השבוע, אז השבוע התחולל קרב יריות מחוץ לבית כנסת במזרח קנדה בערב יום כיפור, ונמנע פיגוע אחר באנגליה ברגע האחרון, וכל קבוצות הישראלים בתפוצות שאני חברה בהן דיברו על שמירה – איזו שמירה יש או אין בבתי הכנסת בחגים, והיכן. אם זה לא מספיק, בפרובינציה שבה אנחנו מתגוררים כעת מתכוננים לבחירות המוניציפליות – אלו הבחירות שמשפיעות על בנייה, תחבורה, כבישים, משטרה, ארנונה – אבל כל המועמדים מוצאים לנכון לציין דווקא את העמדה הרשמית שלהם לגבי המלחמה בישראל... ונראה שהמצביעים יבחרו בהתאם לעמדה הזאת. והסיפור הזה כמובן אינו רק קנדי, זה קורה גם בערים הגדולות בארצות הברית ובאירופה. ישראל, והבעד והנגד כלפיה, תופסים את מרכז הבמה, ובתוך ישראל מחזיקים דיעות מנוגדות לגמרי ונחרצות לגמרי מה לעשות, ואיזה שיעור בכישורי חיים הכין אותנו איך להתנהל בעולם כזה עכשיו?
.
הייתי ממש שמחה לשיעור בכישורי חיים יהודיים. איך להיות יהודייה עכשיו. איך להיות יהודייה שהיא גם ישראלית בעולם. ואולי מכיוון שזה הדבר שהכי דרוש לי, זו הכותרת שנתתי השבוע למפגשים שאני קובעת עכשיו ברחבי ארצות הברית וקנדה: איך להיות יהודים עכשיו? ונראה שככה אגיע לכל הקהילות והקהלים שהזמינו אותי אליהם - לא עם תשובה, אבל עם השאלה הדחופה הזאת, ועם כל מיני קצוות חוט להיאחז בהם בשעה שננסה לענות עליה ביחד.
.
ואגב, יש משפט אחד שחסר על עצמו אצל כל מי שיצרו איתי קשר בשבועות האחרונים והזמינו אותי להגיע לקהילות שלהם - בעברית או באנגלית, באוניברסיטה או במרכז הקהילתי: "אנחנו מודאגים מאוד". ואני הנהנתי מעבר לקו. כן, גם אני מודאגת מאוד. גם כשאני אופטימית ומאמינה בנו, אני מודאגת מאוד. גם כשבסך הכל השגרה ברוב חלקי הארץ כאילו חוזרת, אני מודאגת. וגם פה, בכל פעם שיש ידיעה כזאת על נסיון פגיעה ביהודים אני מודאגת.
.
אבל בתוך המודאגת, אני ערה מאוד למסרים שהעולם שולח לי. אם אתם עוקבים פה כבר זמן מה אתם יודעים כמה אני אוהבת לתקשר עם הכל. והשבוע קיבלתי שני מסרים, ושניהם הגיעו בספרים ואני רוצה לחלוק אותם איתכם. הראשון הגיע בספר ששלפתי ממדף בחנות יד שנייה ושנקרא "שירים טובים לזמנים לא טובים" – ספר שמנמן שהוא אסופה של מאות שירים באמת טובים. כשפתחתי אותו בעמוד אקראי נפלתי על שירה המוכר של גרייס פיילי שהוא מעין שיעור בכישורי חייים למשוררת, אבל לא רק:
*התחליף המזדמן של המשוררת / גרייס פיילי*
[מאנגלית: מיה טבת דיין]
הִתְכַּוַּנְתִּי לִכְתֹּב שִׁיר
בִּמְקוֹם זֶה הֵכַנְתִּי פַּאי זֶה לָקַח
בְּעֵרֶךְ אוֹתוֹ זְמַן
כַּמּוּבָן שֶׁהַפַּאי הוּכַן מִיָּד בְּגִרְסָה
הַסּוֹפִית שֶׁלּוֹ שִׁיר הָיָה צָרִיךְ עוֹד
עֲבוֹדָה יָמִים וְשָׁבוּעוֹת וְעוֹד
הַרְבֵּה נְיָר מְקֻמָּט
לַפַּאי כְּבָר הָיָה קָהָל
עֵרָנִי, מִתְגַּלְגֵּל
בֵּין מַשָּׂאִיּוֹת קְטַנּוֹת וְכַבָּאִית
עַל רִצְפַּת הַמִּטְבָּח
כֻּלָּם יֹאהֲבוּ אֶת הַפַּאי הַזֶּה
יִהְיוּ בּוֹ תַּפּוּחִים וַחֲמוּצִיּוֹת
וּמְשַׁמְּשִׁים מְיֻבָּשִׁים חֲבֵרִים רַבִּים
יַגִּידוּ לָמָּה לְכָל הָרוּחוֹת
הֵכַנְתְּ רַק אֶחָד?
זֶה לֹא קוֹרֶה עִם שִׁירִים
בִּגְלַל עַצְבוּיוֹת שֶׁאֲנִי לֹא יְכוֹלָה
לְסַפֵּר עֲלֵיהֶן הֶחְלַטְתִּי
לְהִסְתַּפֵּק הַבֹּקֶר בִּקְהַל אוֹכְלִים
שֶׁמֵּגִיב מִיָּד אֵין לִי חֵשֶׁק
לְחַכּוֹת שָׁבוּעַ שָׁנָה
דּוֹר, עַד שֶׁיַּגִּיעַ
הַקּוֹרֵא הַנָּכוֹן.
.
אז קראתי את השיר הזה, אימצתי את ההזמנה שבו, עזבתי את המחשב וניגשתי למטבח, לבחוש קצת בחומר של החיים האלה, ולהתקרקע.
.
ויום אחרי זה פתחתי ספר אחר שקיבלתי בדואר. זה ספר שאחת הקוראות שלי כאן המליצה לי עליו ושכנעה אותי שאני חייבת לקרוא, ובניגוד להרגלי ולתור הספרים שנערם פה, קניתי אותו יד שנייה. רק מה, הכיסוי שעוטף אותו הונח עליו הפוך. ולכן כשפתחתי אותו הוא נפתח במהופך ובעמוד האחרון שלו. זה העמוד הלבן הריק של סוף הספר שאף פעם לא מגיעים אליו. אלא שאני פתחתי בו. ושם, בכתב יד, מישהו כתב את המשפט שהכי הייתי צריכה לשמוע: הכל יהיה בסדר. נקודה. כלומר, לא כתבו את המילה נקודה, אבל טרחו לשים נקודה בסוף המשפט הזה.
.
אם הספר לא היה נעטף הפוך ואני לא הייתי פותחת אותו בעמוד האחרון שלו, כנראה שלעולם לא הייתי רואה את המשפט הזה. אבל ראיתי אותו. המשפט הזה נכתב ונמסר אליי. מישהו דאג שאני אקבל אותו.
.
ועכשיו אני מעבירה אותו גם לכם. הכל יהיה בסדר. נקודה. המשפט הזה נכתב ונמסר אליכם. אם קראתם את זה עכשיו, כנראה הייתם צריכים לקרוא אותו. וגם זה כישורי חיים, לדעת לקבל מסרים, נכון?
.
שתהיה לכולנו שבת שלום, וחג שמח
.
*מיה טבת דיין*
