*לקום שוב על הרגליים ולהתחיל ללכת | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 24.4.2026*
מתישהו ביוני 2024 נתקלתי בפוסט באחת הקבוצות התל אביביות: מישהי המליצה על הפדיקוריסטית הכי טובה שאי פעם נתקלה בה. זו היתה פדיקוריסטית מהצפון. מפונה ששוכנה במלון, לא פחות ולא יותר מאשר באמצע רחוב דיזינגוף. זו היתה הזדמנות לתמוך באישה שפונתה מביתה. וגם הגיע הזמן לפדיקור. התקשרתי וקבענו. קראו לה בתיה.
.
היא פגשה אותי בלובי וביחד עלינו לחדר שלה. חדרון יש לומר. איכשהו ליד המיטה היא הצליחה לארגן שני שרפרפים, גיגית מים חמים, ברקע הטלוויזיה דיווחה ללא הרף מה קורה בחדשות, ובין הקריינים, למים החמים, לחלון עם הזגוגית הכפולה שפונה לרחוב, היא עשתה לי את הפדיקור הכי טוב שנתקלתי בו.
.
לא היה פשוט לקבוע את התור, אחרי פרסום בקבוצה התל אביבית היומן שלה התמלא ובתיה היתה בהלם מכמות הבנות, הרגליים, ובכלל מהקצב בעיר. ככה למדתי שהיא מקריית שמונה. כששאלו אותם לאן ירצו להתפנות היא בחרה את תל אביב. הבת שלה עם הנכדים בחרו להישאר בישוב אחר בצפון. אחותה התגוררה בחדר בקומה מתחת ואיכשהו הצליחה ממש להרים שם בישולים. והיו גם שני בנים. הרחתי וחשבתי על יכולת ההסתגלות הזאת. כשאין לך מושג כמה זמן תגורי ככה. כמה זמן זה עוד יימשך.
.
אני לא זוכרת כמה חודשים היתה מפונה במלון הזה. מתישהו בזמן הארוך הזה התקשר שכן וסיפר לה שהבית שלה בקרית שמונה, שכלל כמה יחידות דיור מושכרות, חטף פגיעה ישירה, והיא התחילה לנסוע תחת אש לקרית שמונה כדי לפגוש שם את אנשי מס רכוש. הכל התפרק לה בין הידיים. הבית. הדיירים שלה שפונו. שכר הדירה שלא נכנס. הקהילה שהתפרקה. קהילה שהיתה איתה מיום לידתה. לא היה לה מושג איפה בארץ נמצאים הרופא שלה, האיש מהמאפייה, הדוורית. וכששאלתי אותה איך את עושה את זה, כלומר, מחזיקה מעמד ככה ועובדת וממשיכה היא אמרה לי, כי זה החיים ואת תמיד צריכה לעמוד על הרגליים.
.
אני זוכרת שחשבתי שזה מצחיק-מריר, הביטוי הזה "לעמוד על הרגליים", כשאנחנו בדיוק מתעסקות בכפות רגליים. ובתיה אמרה אל תצחקי, בסוף זה הדבר הכי חשוב. ברגליים שלנו נמצאת היציבות שלנו. ברגליים נמצאת היכולת שלנו לקום ולהתחיל ללכת. לעזוב כשצריך ולחזור כשהגיע הזמן. ואז היא סיפרה שלמדה גם רפלקסולוגיה וככה קרה שנשארתי אצלה עוד חצי שעה נוספת וקיבלתי עוד טיפול.
.
בפעם השנייה שבאתי אליה כבר דיברנו על אהבה. על איך התאלמנה בגיל צעיר, מבעל שהיה איתה מאז שהייתה נערה, אם אני לא טועה, אהבת חייה. היא סיפרה לי על ההיכרות שלהם, על איך נראו חיים של אהבה יחד. הילדים שנולדו מהאהבה הזאת. וגם על הניסיון שלה לאהוב אחרי שהתאלמנה. ובעיקר דיברנו על איך היא עושה עסקים, מנהלת את הבית, שוכרים, כספים, והכי חשוב לה - מנהלת את הקריירה של הבן הצעיר שלה, הזמר הנהדר אחי נתן.
.
וכך קרה שהיא היתה בקיאה גם באולפני הקלטות, מיקס, הפקה מוזיקלית, שיווק, יחסי ציבור, סאונד ומה לא.
.
כל הזמן הזה היא הסתכלה על הרגליים שלי ואני הסתכלתי עליה - זה נראה כאילו היה לה אור מתחת לעור, היא פשוט האירה. בתוך החדרון והמלחמה והמלון והמשפחה והקהילה שלה שהתפרקו והבית שעמד הרוס אי שם בצפון, אני לא יודעת איך היא האירה. אבל עכשיו כשאני חושבת עליה אני דבר ראשון רואה את האור הזה.
.
בפעם השלישית כשהתקשרתי אליה, זה כבר לא היה בענייני פדיקור. עברנו פגיעת טיל אירני, ובתיה היתה הראשונה שהנחתה אותי מה לעשות, איך בכלל מתחילים להתנהל ומול מי. מתישהו גם פרסמתי עליה פוסט בפייסבוק ושוב החדרון שלה התמלא בלקוחות. מתישהו שלחה לי וואטסאפ בתגובה ל- 6 דקות בשישי וככה גיליתי שהיא התחילה לקרוא אותי.
.
מאז בכל פעם שקריית שמונה עלתה לכותרות שאלתי את עצמי מה שלום בתיה. האם הבית שוקם? הבת והנכדים חזרו? איך מתנהלת אשת הברזל המאירה הזאת, חסרת הפחד הזאת, בשעה שאני שוב ושוב נרעדת מהמצב? פעם כתבה שהיא מגיעה לתל אביב, זו היתה הודעה כללית ללקוחות, ואני הייתי בחול, זה לא היה רלוונטי, אז אפילו לא הגבתי.
.
ביום הזיכרון השבוע, בלילה, עלה מולי פוסט של מישהו שכתב שאמא שלו מתה. הוא כתב "בחרת ללכת ביום הזיכרון". אין לי מושג איך הפוסט הזה הופיע מולי ולמה הפסקתי את הגלילה, ולמה קראתי את האותיות הקטנות. ואיך גיליתי שלכותב קוראים אחי, ואמרתי לעצמי כמה כאלה כבר יש עם השם הזה. זאת היתה בתיה. זה היה הבן שלה שכתב לה תודה, ואיזו זכות היתה להיות הבן שלה. והבנתי על מה הוא מדבר.
.
למרות שלא באמת הכרתי אותה. מישהי כתבה שהיא הפדיקוריסטית הכי טובה שהיא פגשה. אבל כשהגעתי אליה שכחתי מהר למדי שהיא בכלל פדיקוריסטית ועכשיו יש לי בזיכרון מין אשת ברזל, מוארת בפנס מבפנים, מנהלת עסקים, אמא שנמסה מילדיה ונכדיה, ומהכישרון של הבן שלה, שלא פחדה מכסף, מגברים, מטילים, ושנתנה לי ברכה דרך הרגליים, הזכירה לי שצריך לדעת לעמוד על שתי רגליים בכל מצב. ואז צריך לדעת לקום ולהמשיך ללכת.
.
אלו משפטים מוכרים. אבל כשאת שומעת אותם בזמן הנכון, מהאדם הנכון, הם נשמעים אחרת.
.
אז רציתי להעביר אותם היום הלאה. צוואה חיה קטנה מבתיה נתן, שמתה השבוע. בתוך המעברים החדים של חיינו בזמן הזה, ובמיוחד בשבועות האלו, זה דבר גדול ממש. לדעת לעמוד על שתי רגליים.
ובטח ובטח להתרומם ולהמשיך ללכת.
.
יהי זכרה ברוך ומבורך.
.
ושתהיה לכולנו שבת שלום ושקט,
.
*מיה טבת דיין*
