*מה אני נותנת לעצמי | מיה טבת דיין| 6 דקות בשישי | 21.8.2026*
פעם בשנה, כשמתחיל הסתיו, אני נזכרת בסיפור הזה: אמא שלי טסה ללונדון לשבוע כדי לכתוב שם. היא היתה בימאית דוקומנטרית, והרבה מהעבודה שלה מאחורי הקלעים על סרטים עברה דרך כתיבה. בכתיבה היא היתה מבררת לעצמה על מה הסרט, מבררת את הדמויות שלה, מבררת מה המקום שלה בתוך כל אחד מהסרטים. ובתוך זה היא גם כתבה על עצמה, כי אין דרך לברר מי אנחנו – ואפילו ביחס לסרט – בלי לכתוב על עצמנו.
.
בכל אופן היא טסה ללונדון לשבוע לכתוב. זה היה לפני קריסמס. בלונדון היה קר. אמא שלי ארזה מעיל וכמה צעיפים וטסה היישר למלון שהיא אהבה במיוחד להישאר בו. לונדון תמיד סיפקה לה השראה. ולכן היא נסעה לשם, למרות שהבית שלה היה שקט והיא יכלה לכתוב גם בו, למרות שהילדים שלה כבר היו גדולים, אני עצמי הייתי אז בת שלושים וחמש ובהריון שני. אמא שלי היתה צריכה להחליף אווירה ולהתנתק, אז היא טסה.
.
אלא שאחותי ואני החלטנו שזו תהיה הזדמנות מעולה להצטרף אליה. אחרי הכל היא כבר שכרה חדר במלון, ובעלות של טיסות בלבד נרוויח שבוע ביחד. חוץ מזה תוך זמן קצר עמדתי ללדת וידעתי שיקח זמן עד שאוכל לטוס שוב.
.
ואני אוסיף פרט חשוב נוסף. אמא שלי היתה אז מאובחנת כבר כמה שנים עם סרטן מפושט בדרגה 4. לא אמרנו את זה מפורשות, אבל ידענו שאין לנו מושג מתי תיפול לידינו שוב הזדמנות כזאת. ואם בכלל.
.
רכשנו את הכרטיסים ולא אמרנו לה מילה, ויומיים אחרי שהגיעה ללונדון, התייצבנו עם הטרולים שלנו בבר של המלון שלה, ונעמדנו מולה בדיוק כשהמלצר מזג לה עוד משקה לכוס.
.
מה זה?? אמא שלי התבוננה בנו בהפתעה. מה אתן עושות פה? היא התפוצצה מצחוק. ואז חיבקה אותנו. ואז אמרה, אבל שבוע הכתיבה שלי.... זה השבוע שלי. ואז שוב אמרה אבל איזה כיף שבאתן. ואז אמרה אבל אני רציתי בכלל להיות לבד. ואז אירגנה לעצמה את המחשבות ואמרה, טוב, אתן תסתובבו במשך היום ואני אעבוד ונהיה יחד בערב.
.
בפועל מה שקרה הוא שמהבוקר עד הלילה הסתובבנו ביחד ובלילה לא נרדמנו כי היינו שוכבות בחושך במיטות שלנו – אמא שלי ואחותי במיטה הזוגית ואני על הספה הנפתחת ליד החלון, והתפוצצנו מצחוק. זה היה כיף. אמא שלי לא כתבה מילה ולא היתה לשנייה לבד עם עצמה. וכולנו הצטלמנו ואכלנו סושי וקפאנו ברחובות הגשומים. וזו היתה הנסיעה האחרונה שלנו ביחד לחול. מזל שעשינו את זה.
.
אבל פעם בשנה אני נזכרת בזה, ותמיד עולה בי גם אי נחת כזאת. כי במקביל לכל הטוב שהיה, גם לקחנו מאמא שלי את הזמן שלה עם עצמה. וכשאני נזכרת בזה וכל הרגשות מתערבבים בי יחדיו - העצב והגעגוע והצחוקים שהיו לנו והאשמה.
.
בדיעבד זה היה שיעור שאמא שלי העבירה לנו בלי מילים - שיעור על איך לתת לעצמך. במקרה הזה איך לתת לעצמך שבוע של שקט וכתיבה כשמה שאת אמורה לעשות זה להישאר בבית ולהילחם על חייך. אולי זה היה שיעור על איך להילחם על החיים, כי להיות עם עצמך בשקט, לשמוע את עצמך ולכתוב - אלו דברים מבריאים מאוד.
.
ופעם בשנה כשאני נזכרת בסיפור הזה אני גם נזכרת כמה קשה לתת לעצמנו דברים. אני בטוחה שגם לגברים קשה לתת לעצמם, אבל כשזה מגיע לנשים, יש אינספור מחקרים שמראים עד כמה אנחנו מתוגמלות על נתינה לאחרים, כלומר, את נחשבת אישה ואמא ורעיה טובה יותר ככל שאת נותנת יותר - ולכן אנחנו רגילות לתת את עצמנו מיד אחרי לידה, לתת את הגוף שלנו כנדרש, לתת את הזמן לילדינו, למשפחה, לזוגיות, לתת את מירב הכשרונות, השעות, הערנות והעייפות. אנחנו מעולות בלתת את עצמנו לאחרים עד תום.
.
ולכן השבוע ביקשתי מכן בפייסבוק שתספרו לי על דבר אחד בעל משמעות שנתתן לעצמכן לאחרונה וקיבלתי מכן 430 תגובות! ביניהן סיפרתן לי על לימודי זן בודהיזם באמצע החיים, התחלה של אימוני כוח בגיל 54, חוג ריקוד במקום יום עבודה, מסע בקמינו דה סנטיאגו בספרד למישהי שלא רגילה בכלל ללכת, חופשה עם הבן אחרי שנתיים של מילואים, כשכבר לא היה שום תכנית כזאת באופק, מעבר דירה לעמק יזרעאל למרות שכל החיים במרכז, שיעורי אקורדיאון כי בא לי, קורס סקיפריות שהיה חלום ישן, ריקמה, פסנתר, נסיעה לבד ליוון ועוד ועוד.
.
איזה תגובות מהממות. 430 נתינות שונות לגמרי לעצמנו, בל לכולן שני דברים במשותף: כל מי שסיפרו על דבר מה בעל משמעות שנתנו לעצמן סיפרו על חוויות. לא על חפצים. וכמו כן, כולן סיפרו על חווויות שהן נתנו לעצמן מתוך החלטה, במאמץ, בנחישות ותמיד בניגוד לסדר של הדברים. כלומר, כל 430 התגובות סיפרו על מעשה חתרני. כזה שחותר תחת השיגרה, תחת המציאות, תחת מה שאת מצופה לעשות או מה שתכננת.
.
הפוסט הזה גרם לי לגלול בתגובות בחיוך ענקי. זה כל כך משמח ומרגש לראות הצפה כזאת של נתינה עצמית ושל חוויות חתרניות. כמה תעוזה וכמה בחירה בחיים נושבת שם. אני אניח לכם את הלינק שתקראו ושתחייכו גם אתכם.
.
ואני רוצה לסיים בשני דברים הפעם. הראשון, לספר בגאווה שבתוך מאות התגובות היו גם אלו שסיפרו שהחוויה החתרנית שהן העניקו לעצמן היתה השתתפות בעונת ההשראה שהסתיימה זה עתה ואחרות שבדיוק נרשמו לעונות ההרשמה הבאה. אני תמיד תמיד אומרת שכתיבה - במיוחד אצל נשים - היא מעשה חתרני. היא תמיד בניגוד למה שמצפים מאיתנו לעשות. וזה נכון גם כשהקריירה שלך בכתיבה. זה לא משתנה! אז אם בא לכן לעשות את המעשה החתרני, ורב המשמעות הזה, אתן מוזמנות להצטרף אלינו בסוף החודש לעונת ההשראה של הסתיו - שגרה של עשרה שבועות של כתיבה, זה לעולם לא מסתדר עם המציאות החיצונית. עם שום תכנית שתעשו או שעשיתן. אבל זה מסדר את המציאות הפנימית.
.
ודבר שני, יש לי הסכם עם עצמי, שפעם השנה, כשאני נזכרת איך אמא שלי עלתה על טיסה לשבוע, אני שואלת את עצמי מה אני נותנת לעצמי עכשיו? איזה זמן, או שקט, או מרחב לעצמי, או זמן לימוד וכתיבה? אז השבוע אני גם מעבירה אליכן את השאלה. לזכרה של אמא שלי, ושל השבוע ההוא בלונדון שדי שיבשנו וחירבנו לה, איזה דבר בעל משמעות אתן מתכננות לתת לעצמכן עכשיו?
.
אז עם השאלה הזאת אני מאחלת לנו שתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
