על האיטיות | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 18.9.2026
ביום שלישי הכיתה של בתי יצאה לדשא שליד בית הספר והמורה חילקה לילדים דפים לבנים. הדשאים של בתי הספר פה גדולים ורחבים. אחרי הכל זה אי בקצה של קנדה עם מעט אנשים. היא ביקשה מהילדים למצוא לעצמם נקודה להתיישב בה, כל ילד לעצמו. בראש הדף היה עליהם לכתוב ״דברים שאני מודה עליהם״. והמורה ביקשה מהילדים להתבונן סביבם ולהכין רשימה.
.
"אני מודה על הדשא", הבת שלי כתבה. אני מודה על השמיים. אני מודה על העננים. וכך עברו חמש הדקות הראשונות, והבת שלי התרוממה והגישה למורה את הרשימה שהכינה. ״יש עוד זמן״, המורה עודדה אותה לחזור למקומה ולהמשיך לכתוב. אבל סיימתי, הבת שלי אמרה. המורה בכל זאת ביקשה ממנה לחזור ולנסות להמשיך.
.
אני מודה על הרוח, הבת שלי כתבה, אני מודה על הסוודר החדש שלי שמחמם אותי ברוח. ועל הציפורים. ועל החדר שלי בבית. עשר דקות נוספות עברו והיא שבה אל המורה. הפעם המורה הסתפקה בחיוך ונידת ראש קלה כדי לסמן לבתי שהזמן עדיין רחוק מלהסתיים. והבת שלי שבה למקומה בשלישית.
.
לא היה לה יותר מה לכתוב, אז היא פשוט ישבה שם על הדשא האינסופי, חבריה לכיתה מפוזרים במרחק. מתישהו נשכבה, תלשה עלים. הזמן התמתח באיטיות, עד שנעלמה תחושת הזמן. אז נשמע קולה של המורה והפר את הדממה. נותרו עוד חמש דקות. רגע לפני שהבת שלי הגישה למורה את הדף, היא הוסיפה משפט אחרון: אני מודה על השקט.
.
הסיפור הזה, שהעלה בי חיוך השבוע, הוא דוגמא טובה ל״חומר הנלמד״ בבית הספר. עשרה ימים לתוך השנה, הילדים לא קיבלו עדיין שום ספר או חוברת לימוד, לא שיעורי בית, לא בחנים, ולא הערכות. הם שהו בספריה, התכנסו בפינות השונות בכיתה, שוחחו בקבוצות. או ישבו בדשא.
.
ובכל זאת הם איכשהו למדו. מוזיקה, קריאת שעון, צרפתית, ביולוגיה. אבל לא באופן שבו אנחנו רגילים לחשוב על למידה. וגם לא בקצב שאנחנו רגילים אליו. גם בתיכון הסיפור דומה. ילדה מהכיתה של בתי, שהגיעה לפה מגרמניה, שאלה את המורה מתי "מתחילים ממש ללמוד" והיא אמרה לה, ככה אנחנו לומדים כאן. לא יהיה קצב מהיר מזה.
.
זה עשוי להישמע אולי קסום ופסטורלי, אבל לבנות הישראליות שלי זה לא פשוט בכלל. הן הביאו איתן את המהירות הקדחתנית של ישראל. תחרותיות. זריזות, ורוח המירוץ להשיג ציונים ולהספיק בזמן ולהגיש. כל השנים, בכל הכיתות והמסגרות, הריעו להן על המהירות שלהן. זה נחשב להישג.
.
אבל באי הקנדי שלנו צריך להוריד הילוך. אולי להוריד חמישה הילוכים. וזה לא רק בלימודים - למשל, השבוע נערך בבית הספר תרגיל פינוי בעת שריפה. היתה אזעקה, והילדים התבקשו להסתדר בטור ארוך ולצאת לאט ובשקט. הבת שלי נדהמה. היא היתה באזעקות אמיתיות בשלוש השנים האחרונות. הילדים רצו למקלט הכי מהר שיכלו. השבוע היא עמדה בטור שקט, בניגוד לכל האינטואיציות שהגוף שלה למד בשנים האחרונות.
.
וגם אני צריכה להוריד פה הילוך. למרבה המזל אני זוכרת את זה מהשהות הקודמת שלנו בקנדה, ומנסה להתגבר על הצורך הפנימי שלי למהר. לפני שבועיים, למשל, שלחתי למנהלת אימייל, היא בסוף תחזור אליי, אני צריכה להתגבר על הדחף שלי לשלוח לה תזכורות. ואם האיש של הרצפה אמר שהוא יגיע עוד מעט, אין מה לבטל תכניות, העוד מעט הזה יכול גם לקחת כמה ימים טובים. ובכביש מול התמרורים המגבילים מהירות ל-35 קמ"ש אנחנו מורידים את הרגל מהגז. למרות שזה מרגיש יותר כמו גלישה איטית ברחובות.
.
כשגרנו כאן בעבר זה ממש טלטל אותי: איך במקום אחד המהירות נחשבת לתכונה נעלה ממש, ואילו במקום אחר היא ממש מטרידה? ואיך הכל פה מסתדר מצוין גם בלעדיה?
.
לקח אז כמה שנים, אבל בסוף גם אני הסתדרתי מצוין. בתוך האיטיות גיליתי שאני כותבת שירה וזיהיתי את הקול של עצמי. הבנתי מה אני לא רוצה להמשיך לעשות, ועזבתי את האקדמיה. מערכות היחסים שלי עם החברות שלי נהיו הרבה יותר צלולות. וכך גם עם הגוף שלי. האוכל שאני אוכלת. בתוך האיטיות דברים התבהרו, ובדיעבד אפשר לומר שזה היה אמנם מעצבן מאוד להוריד הילוך אבל זה גם שינה את חיי מהיסוד.
.
מי שודאי היתה הכי מרוצה מזה לו היתה כאן היא סבתא רבקה שלי, שכל החיים נהגה לומר לי: "תלכי לאט - תגיעי הכי מהר". הייתי ילדה שאפתנית והמשפט הזה עצבן אותי. הייתי טובה בלהיות מהירה והכי שמחתי כשאמרו לי "וואו איך הספקת כל כך הרבה?" אבל סבתא שלי ראתה גם את המחירים שאני משלמת על המהירות, הלחץ הנפשי, וזה שאף פעם לא היה לי זמן לכלום. והיא האמינה בכל ליבה שהדרך להגיע הכי רחוק היא דווקא להאט.
.
כמו המשל על הארנב והצב. שגם עליו תמיד התרגזתי חחח
.
בכל אופן, השבוע הבת שלי ישבה על דשא, וזו היתה המשימה שנתנה לה המורה: לקחת את הזמן ולשים לב לדברים. ואני חושבת עכשיו על שני הביטויים האלה, שאנחנו משתמשים בהם כל כך הרבה. כמה יפה זה "לקחת את הזמן" – אחרי שבדרך כלל הזמן לוקח אותך, חולף במהירות, לא משאיר לך רגע. האיטיות מאפשרת את ההיפוך הזה, לקחת בידיים שלך את מושכות הזמן.
.
וגם הביטוי "לשים לב" – הרי ממש כמו הזמן, גם תשומת הלב שלנו נדמית כיצור חופשי שאין לנו שליטה עליו, על מה ועל מי נאהב ובמה נתרכז בשמחה. האפשרות להחזיק את מושכות הלב ולבחור להיכן לכוון אותן, מתרחשת כנראה רק כשאת "לוקחת את הזמן". כששום דדליין לא לוקח את הזמן ואת תשומת הלב שלך במקומך. שום מירוץ מהיר של פעולות. והביטויים האלה כל כך שגורים בשפה שלנו, אבל מעולם לא לקחתי את הזמן לשים אליהם לב.
.
אז לסיום אני מקדישה לכולנו את שירה של המשוררת הפולניה אנה קמיינסקה, כמה יפה היא כותבת על חלקים שלמים של הילדות והחיים שאבדו בזמן בשל המהירות, ומה קורה כששמים לב:
אנה קמיינסקה / תשומת הלב
[מפולנית: רבקה גורפיין]
כָּל כָּךְ רָצִיתִי לְהַשְׁגִּיחַ
שֶׁלֹּא לְהַחְמִיץ
וְלֹא שַׂמְתִּי לֵב
לֹא לַיַּלְדוּת
וְלֹא לַנְּעוּרִים
וְלֹא לַחַיִּים
כַּמָּה טוֹב שֶׁלְּפָחוֹת הַיּוֹם
שַׂמְתִּי לֵב לִזְקֵנָה אַחַת בָּרְחוֹב
הִפְנֵיתִי רֹאשִׁי אַחֲרֶיהָ
הִתְקַדְּמָה צַעַד צַעַד
וּצְרוֹר אוֹר מַכְסִיף בְּיָדָהּ
אוּלַי זֶה יִהְיֶה הַדָּבָר הַיְּחִידִי
אוֹתוֹ אֶזְכֹּר מִכֹּל חַיַּי
.
.
הלוואי שניכנס ליום כיפור הזה לאט ובשקט, ושבכלל השנה ניקח את הזמן ונשים לב. ושתהיה לכולנו גמר חתימה טובה,
*מיה טבת דיין*
