*פרידה מבית | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 26.6.2026*
ביום ראשון השבוע סיימנו לארוז וביום שני בבוקר הגיעו המובילים. לקח להם שעתיים להעמיס את הכל, כולל את הדברים שבכלל לא תכננו לארוז, דחסו בגדים עם ספריות, כלי מטבח עם נעליים, ערבבו מין שאינו במינו, ונסעו משם. חמש שנים של חפצים נדחקו באחורי המשאית הקטנה שלהם.
.
נו, לפחות משאית קטנה, ניחמתי את עצמי. כבר שבועיים שאני מסתובבת בין החפצים ושואלת איך הצלחנו שוב לצבור כל כך הרבה. ולרגע, החיים שלנו התרחקו מולי בכביש בעשרים ושניים ארגזים, עשר שקיות גדולות, כונניות ומיטות וספרים. כל מה שיש לנו בחפצי בית הפך לקפסולה קטנה על הכביש המהיר, הדירה היתה ריקה, כמו ביום שהגענו אליה, ולי היתה דקה לעמוד שם ביחד איתה.
.
נזכרתי שכשהגעתי לראשונה לראות אותה, קלטתי פתאום שהיא צמודה לסופר שבו סבתא רבתא שלי, סבתא רוזה, נהגה לקנות לי שוקולד. לא סתם שוקולד, היא היתה קונה לי שם חבילה יקרה כזאת של ליצני שוקלד, עטופים בניירות מבריקים צבעוניים, ומסודרים במעגל. זה היה סוג של בונבוניירה, ומכיוון שהייתי אז ילדה צעירה ממש, היא עד היום זכורה לי כמשהו גדול ויקר מאוד. בכל אופן, איך שראיתי את הסופר הזה, נכנסתי וחיפשתי על המדף. מסתבר שהליצנים עדיין נמכרים שם, ב -32 שקל, למרות שהרשת כבר התחלפה כמה פעמים בעשרות השנים האלו. קניתי אותם ועליתי לראות את הדירה.
.
הדייר החמוד לא הבין מאיפה נחתתי עליו עם בונבוניירה של ליצנים צבעוניים באמצע הצהריים. בטח אלף איש הגיעו לראות את הדירה לפניי, ככה זה עם דירות בתל אביב, זה שוק פרוע ואדיש, אף אחד לא מסתובב עם שוקולדים. וכמובן שלא ידעתי אם הוא נחמד או אם הוא אוהב שוקולד, ולא ידעתי אם הדירה תמצא חן בעינינו, אבל זה בכלל לא היה משנה, עשיתי את זה בשביל סבתא שלי. זה היה כמו טקס זיכרון קטן כזה. לומר לה שאני זוכרת אותה. אמנם נתתי לו את הבונבוניירה המצחיקה, אבל באמת זה היה בשבילה ובשבילי.
.
רק כשעמדתי במרפסת של הדירה הבנתי שרואים ממנה את בית הספר היסודי שלמדתי בו בכיתה א'. לא ראיתי אותו מאז וזה הרגיש כמו סימן נוסף. ואם זה לא מספיק, מחלון המטבח אפשר היה לראות את הרחוב של סבתא רוזה, ועברה מבעדו רוח מהים. זו רוח תל אביבית חמימה שמנענעת את הנורות ומכבה את הגז בכיריים. זו הרוח שגדלתי איתה כל הילדות שלי. וכשכל אלו הצטרפו יחד – הליצנים, בית הספר היסודי, רוח הים, ידעתי שהדירה הזאת תהיה הדירה שלנו.
.
והיא באמת היתה דירה טובה לנו. עברתי יותר משלושים בתים ודירות, ואני מרגישה שאני יודעת היום לומר שכל מיני בתים נקרים בחייך: יש בתים שבועטים אותך החוצה מהר מאוד ובתים שמשמשים לך מקום יציב. יש בתים שאת עוברת בהם שיעור ובתים שמאפשרים לך לנוח ולנפוש. והדירה הזאת, היא היתה מהבתים שביקשו לטפל בי ולתת לי דברים יפים.
.
הוצאתי בה ארבעה ספרים בחמש שנים. את "כדי להסתדר עם המצב" שסיכם את שנות הסגרים, ואת שיבתנו לארץ, ואז את "פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי", שמילא את הסלון שלנו בערימות של אלפים כשהפך לרב מכר, וכל הבית הפך לחדר אריזה ושילוח אחד גדול, ואז את "הדברים שאנו נושאים עימנו" בתרגומי, של דוריאן לקס, שהיה חלום ארוך שנים שלי, ולבסוף את "היהודיייה הנודדת" ספר שיריי האחרון.
.
כשאני מונה אותם היום זה נראה לי לא הגיוני, כי בחמש השנים הללו גם התגוררנו כמעט שנה בארצות הברית, היה ה 7.10, פרצה המלחמה, נסעתי בין קהילות בארצות הברית ובאירופה. נדמה שעשרות שנים של חיים נדחסו בחמש שנים של דירה אחת, והשבוע כשעמדנו זו מול זו - היא עירומה וריקה ואני מותשת מאריזה וקצת מבולבלת, אמרתי לדירה החמודה הזאת תודה.
.
כי היא החזירה אותי אל השכונה של ערש ילדותי, וכי היא שימשה רחם לכל כך הרבה יצירות ופרויקטים שלי. אמנם היו לה אריחים ברצפה שיצאו מהמקום כל הזמן. התריסים שלה צהובים כפי שעיצבו אותם עוד בשנות השבעים. חדר אליה רעש של משאיות בבקרים. ומתישהו תל אביב הפכה להיות חזית המלחמה ועשרות טילים נזרקו אליה, חלקם פגעו בבניינים מסביב. אבל הדירה הזאת, כל הזמן הזה, לא הפסיקה להיות לי רחם.
.
זה בניין שיש בו הרבה דירות, הרבה משפחות, וכשהוא נבנה, לפני יותר מחמישים שנה, הוא נחשב למגדל תל אביבי. אמנם רחוק מאוד מהמגדלים המפונפנים של היום, אבל נשמרה בו מסורת אחת שלא נפסקה – בלובי שלו תמיד יושבים שומרים, שהפכו לחלק מנוף חיינו – אמיר ומרסל השקו את העציצים שלנו כשהיינו בחול, והכניסו חבילות, שלחו ספרים, שוחחו עם שליחים, קראו כל ספר שפרסמתי, הכירו בשם כל אחד מהאורחים שלנו, ואפילו בדקו מה שלום הילדות כשנשארו לבד. הבניין הזה הביאה לחיינו גם את ורדה ויצחק, השכנים הדתיים המושלמים שמדי שבת דפקו בדלת בעדינות והכניסו לנו טשולנט, סלטים וקינוחים.
.
לתל אביב יש גם את הפנים האלו, שכונות שהן קהילה ובניינים שהם משפחה. לא מזמן כתבתי טור על השכנים במקלט, אולי אתם זוכרים. לא מזמן גם ניסיתי להסביר את זה לחברה ששוקלת לעבור לעיר וחוששת מהניכור שלה. אמרתי לה, איזה ניכור, על מה את מדברת. אבל רק השבוע כשראיתי את הדירה שלנו ריקה בפעם האחרונה, מצאתי מילים לכל מה שניסיתי להסביר אז לחברתי בלי הרבה הצלחה.
.
ביום שני השבוע עמדנו בדלת. אני לא אוהבת פרידות ובכל זאת התעליתי על עצמי. איחלתי בלב לדירה שלנו שהדיירים הבאים שלה יאהבו אותה לפחות כפי שאנחנו אהבנו. הגנבתי מבט נוסף אחרון לכיוון האור שנופל ברכות על הקיר. סגרנו את הדלת והמשכנו הלאה.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום, והרבה מתנות טובות,
*מיה טבת דיין*
