*פרס רעיית הנשיא לשירה | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 3.7.2026*
שמעתי השבוע לראשונה על כך שחבורה של בני נוער איתרה שטח הפקר כלשהו באירופה, תבעה בעלות עליו ואז, למרות שמדובר בשטח של 16 דונם בלבד, שיכול להתאים לשכונת בתים קטנה, הגישה בקשה באו"ם שיכיר בהם כמדינה.
.
מדינה? חשבתי לעצמי, מה כל כך דחוף להם להיות מדינה? אבל כבר בקצה השאלה הזאת התחילה לדגדג לי איזו תחושה - מדינה חדשה. חוקים חדשים. משהו שהוא רק שלך. מקום רענן ששום דבר לא הכרחי בו. לא מורשת ולא חוקי עבר ולא מחויבויות לכלום, דף חלק.
.
וכשהרגשתי את הצמרמורת המוכרת של התרגשות נעימה במורד הגב, עזבתי לרגע את הכל וניגשתי לבדוק אם בעולם צפוף כזה, נשארו במקרה עוד מקומות שאפשר לתבוע עליהם בעלות, אולי להקים איזו מדינונת קטנטנה, למה לא. המדינה עשויה אמנם להיות בגודל של שתי וילות, ועדיין זו לא סתם עוד השקעת נדלן מעבר לים, מדינה זה כבר סיפור שנשמע לגמרי אחר.
.
קודם כל גיליתי שמדובר בתופעה של ממש, אמנם לא ענקית, וגם המדינות לא ענקיות, כמובן. הן נקראות מיקרו-מדינות - ולמרות שכל מיני אנשים פרטיים או קבוצות הכריזו עליהן בעלות, הן מעולם לא קיבלו הכרה על ידי מדינות אחרות או האו"ם. חלקן עדיין בבירור בבית משפט. אחרות פשוט הכריזו על עצמאות באופן חד-צדדי.
.
אחת נמצאת ממש פה בשכונה שלנו, בין מצריים לסודן, ונקראית *ביר טוויל* – זו רצועת מדבר גדולה פי 10 מתל אביב, שאיכשהו, בשל הסכם גבולות, אף אחת מהמדינות לא תובעת אותה. כמוה יש גם את *ליברלנד*, שעל שפת הדנובה בין קוראטיה וסרביה. זו מדינה עם מיסוי מזערי ומטבעות קריפטוגרפיים, רק שבפועל, קרואטיה מונעת מהם ממש להתיישב שם. יש את *סילנד*, שהיא בעצם מבנה ברזל צף בים הצפוני – לא ממש מקום שאפשר לישון בו, ועדיין - יש לה דגל, דרכונים לא מוכרים, בולים, משפחת מלוכה ואפילו ניסיון הפיכה היסטורי משנת 78'.
.
מיקרו מדינה אחת בשם *אי הוורדים* הוקמה בשנות ה-60 על איזו רפסודה מלאכותית מחוץ למים הטריטוריאליים של איטליה, עד שאיטליה החליטה שהיא לא אוהבת את זה ושלחה כוחות שפוצצו את הפלטפורמה. ואילו באוסטרליה, חקלאי אחד הכריז על החווה שלו כעל הנסיכות העצמאית *האט ריבר* ובמשך כחמישים שנה הנפיק מטבעות, דרכונים, בולים עד שב-2020 הפרויקט נסגר.
.
ויש עוד. כמובן שרובן קמות לא מתוך שאיפה אמיתית להפוך למדינות, אלא כפרויקט אמנותי, ניסוי פוליטי, מחאה נגד ממשלות, או פשוט מתוך אהבה להיסטוריה, לגאוגרפיה ולבניית עולמות. יש להן לעיתים חוקה, אזרחות סמלית, בולים, מטבעות, ואפילו אלפי "אזרחים" רשומים באינטרנט, אבל לעולם, כמעט, אין להן שליטה ממשית על שטח.
.
בעצם, ככל ששקעתי יותר במיקרו מדינות, הבנתי שמה שמרגש אותי באמת הוא האומץ לטעון לבעלות על דבר שאיש לא נתן לך רשות לקחת. האנשים הבודדים האלו שקמו בוקר אחד ואמרו: "למה לא, בעצם?"
כמובן שכשמדובר במדינות עם אדמות וחיי אדם זו שאלה מסוכנת מאוד לשאול ולא על זה אני מדברת. אבל כשמדובר בחיים הפרטיים של עצמנו זו שאלה נפלאה. בעיקר כי היא הפוכה מהשאלות שאנחנו רגילים לשאול, שהרבה פעמים מנוסחות דווקא כמו: מי הרשה לי? האם אני מספיק טובה? האם זה מקובל? מותר? ואז מול שאלות כאלה מגיע אדם ומכריז על ממלכה באמצע הים. איך זה שכוכב קטן אחד מעז?
.
ויש פה גם עניין פמיניסטי - עד היום מרבית אלו שהקימו מיקרו-מדינות היו גברים. פה ושם נשים שימשו בתפקידי מפתח, אחת אפילו נקראה נסיכה, אבל נותרתי עם המחשבה על כך שבשעה שגברים מרשים לעצמם לתבוע שטחים ומדינות, עדיין יש המוני נשים ברחבי העולם שתובעות לעצמן את הזכות בכלל ללמוד, להחזיק רכוש, לעבוד במקצועות מסוימים או אפילו פשוט לדבר בקול שלהן.
.
ובהקשר הזה רציתי לספר לכם שהשבוע זכיתי בפרס רעיית הנשיא לשירה – זה פרס גדול מאוד בקריירה של משוררת בישראל. כשרעיית הנשיא התקשרה לבשר לי על הזכייה, ישבתי בדיוק על המיטה שלי וקיפלתי כביסה. ואחרי כמה דקות נעימות של שיחה נשארתי לשבת שם כדי רגע לנשום את כל הדבר הזה. כי כשאת משוררת רוב הזמן את לא מרגישה את זה. אף אחד לא מינה אותך להיות משוררת. לא קיבלת רישיון ממשרד כלשהו. אין דלת שאת עוברת בה מדי בוקר שעל השלט שלה כתוב "משוררת". יום אחד התחלת לכתוב. יום אחר שלחת. יום אחר פרסמת. במובן מסוים, תבעת לעצמך טריטוריה.
.
במיקרו-מדינה הקטנה שאת מקימה כמשוררת אין אדמה. זו מדינה של אישה אחת שיש בה קול. מקום. ואיזה זמן במדף הספרים. במשך שנים, בכל פעם ששואלים אותי בכל מיני אירועים, איך להציג אותך? אני אומרת בפשטות, "משוררת". ולמי שמעבר לקו זה לא ממש משנה, הוא פשוט כותב את זה בפלייר ומפיץ לקהל, או אומר את זה בדברי הפתיחה ואז מעביר אליי את המיקרופון. ותמיד אני לוקחת לידיי את המיקרופון וחושבת לעצמי, משוררת, המממ אני סבורה שזה שלי.
.
אבל השבוע התקשרה אליי רעיית הנשיא וזו היתה קצת כמו שיחה מהאו"ם, שלפתע מכיר במיקרו-מדינה הקטנה שתבעת עליה בעלות בלב ים או בשטח הפקר. לא לקחת בכוח מאיש, לא גנבת, סברת שזה שלך. ואז עשית מעשה.
.
אולי כל יצירה מתחילה כמיקרו-מדינה? רק אדם אחד מאמין בקיום שלה. אחר כך עוד עשרה. ואז מאה נוספים. ממש כמו מדינה זה דורש גבול, גבול שאומר זה הזמן שלי, השפה שלי. שיר שלי ועוד שיר. ספר ועוד ספר. ולפתע השבוע קרה הדבר הזה. לרגע קצר העולם סימן על המפה את המקום שכבר מזמן אני חיה בו. זה הבהב שם. ראיתי את זה. וזה היה חתיכת רגע.
.
ואז הסדרתי נשימה, וסיימתי כמובן לקפל את הכביסה.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
