*הילדים של כולנו | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 17.7.2026*
בשבת שעברה ערכתי בוקר של לימוד במכבייה – במעגל סביבי ישבו ספורטאים וספורטאיות, מאמנים ומאמנות ושאר אנשי המכבייה וביחד שאלנו מה פירוש היות יהודים היום? קראתי מתוך "היהודייה הנודדת" שלי וכן מכתביהם של הרב זקס ושל הרב סולובייצ'יק, שכל אחד בשפתו ניסה לכוון איזו אלומה של אור ולענות על השאלה הזאת.
.
לא אני ולא הספורטאים שומרי הלכה, והשאלה לא היתה שאלה דתית, כמובן. היא שאלה איך בעצם להתנהל עכשיו כיהודים – מה לעשות כשנראה שעולם שלם מפנה כלפייך עורף? מה לעשות כשנראה שלמרבית האנשים אין טיפת אמפטיה בלב כלפי מה שאת עוברת, האבל שלך, הבדידות, הפחד? מה לעשות אם מתוך האפילה והערפל את בוחרת להתחבר לאור, איך לעשות את זה, ואיך לעשות את זה ביחד?
.
זו שאלה שמטרידה רבים מהיהודים בתפוצות, והיא הובילה אותנו לדבר על עצמנו כפי שכתבתי פה גם בשבוע שעבר – כעל צאצאיו של שבט שעד היום חשים משהו משותפות הגורל שלהם. כי איך ייתכן שבמעגל אחד ישבו יהודים מאוסטרליה ומדרום אפריקה ומניו זילנד ומדרום אמריקה וכמובן מישראל – וכולנו נחלוק תחושות זהות?
.
ואיך ייתכן שגם כשאנחנו נראים שונה, מדברים שפות שונות, מתנהגים שונה – גם העולם מזהה אותנו כבניו ובנותיו של אותו שבט?
.
הרב יוסף דב סולובייצ'יק, כתב במאמר פורץ דרך בשם "קול דודי דופק" שגם אם אחד מאיתנו עשיר בארמון ואחד עני במערה *"גורל כולנו אחד הוא. כשמכים את היהודי במערה, מצב ביטחונו של היהודי העומד בחצרות מלכים נפגע.... כולנו נרדפים על צוואר או כולנו נושעים תשועת עולמים.”*
.
וכשקראנו את הפיסקה הזאת כולם הנהנו במעגל. איך אתם מרגישים את שותפות הגורל הזאת במקומות שלכם? שאלתי אותם. הרי ממש כמוני, לא כולכם מנהלים חיים מאוד יהודיים.
.
ואז כל אחד שיתף איפה הוא מרגיש את שותפות הגורל הזאת. והם אמרו דברים נורא יפים, אבל דווקא משפט אחד של אחת המשתתפות הביא דמעות לעיניי. זו היתה משתתפת בסביבות גיל ארבעים. היא סיפרה שבקיצים היא עובדת בניהול של מחנות קיץ יהודיים, ושתמיד ההורים מורידים את הילדים בכניסה למחנה, ותמיד הם נפרדים מהילדים, ואז הם תמיד פונים אליה במבט דואג ומפצירים בה, תשמרי טוב על הילד שלי.
.
אם אתן לא מכירות את הקונספט של מחנות הקיץ בצפון אמריקה, מדובר במחנה שיכול לארוך בין חמישה ימים לכמה שבועות טובים, ושבמהלכו לילדים אין מחשבים ואין טלפונים, והקשר היחיד שיש להם עם הבית הוא דרך מכתבים שהם מקבלים מההורים. הם עצמם לא יכולים ליצור קשר. והאתגר הזה הוא גם חלק מהקסם של המחנה.
.
אז ברור למה הורים עלולים להיות מודאגים כשהם מפקידים את הילדים שלהם לשבועות ארוכים בידיים אחרות. גם אני עשיתי את זה וגם אני הבטתי במדריכה באותו מבט, וגם אני ביקשתי שתשגיח על הילדה שלי.
.
"אבל אני אף פעם לא מבינה את זה", אמרה אותה משתתפת במעגל של המכבייה. "למה צריך לבקש ממני להשגיח עליהם במיוחד? הרי ברגע שהילדים האלה נכנסים בשער המחנה, וכולנו יהודים, הם לא רק הילדים של ההורים שלהם. הם הילדים שלנו, של כולנו".
.
וכשהיא אמרה את זה כולם הנהנו בבת אחת. ואני ממש הרגשתי את הדמעות אצלי בגרון.
.
ומאז נשארתי עם המשפט הזה שלה. וזה הפתיע אותי, כי בישראל שומעים את המשפט הזה הרבה, "הילדים של כולנו".לפעמים בהקשרים מרגשים וקשים, למשל כשהוא נאמר על החטופים, ולפעמים בהקשרים מקוממים, כשמנסים להכשיר כל מיני עברייני נוער ולעורר כלפיהם אמפטיה. בעצם, זה משפט שבמשך שנים הרגיז אותי ממש, והרגיש לי כמו מניפולציה על הרגש שלי.
.
אבל זה בכלל לא מה שהרגשתי במעגל בשבת שעברה. ישבה מולי אישה שאמרה בסוג של כאב, אני לא מבינה למה מפצירים בי שאטפל בהם יפה, הם הילדים שלי. וכמעט בכיתי. אולי כי אין לי אמא, ואני זקוקה לשמוע משפט כזה. ואולי כי גם אני מרגישה במובן מסוים שכל הילדים של השבט שלי הם הילדים שלי, גם אלו שמצולמים בשחור לבן לפני שמונים שנה במחנות, וכל חיילי המילואים הפצועים הם הבעלים שלי, וכל האימהות הדאוגות הן אני, וכמובן שיש לי לב גם כלפי ילדים אחרים בעולם, וכלפי נשים וגברים אחרים, אבל לפני כולם יש לי קרבה מיוחדת ושותפות גורל עם השבט שלי, וזה מעל לכל סיסמה אוניברסלית שנשמעת יפה.
.
ואגב, שי חברי הטוב שלח אותי השבוע לצפות בנטפליקס בסרט על גורילות – דיוויד אטינבורו חוזר אחרי חמישים שנה לשבט גורילות שפגש פעם ברואנדה ובודק מה קורה עם הצאצאים שלהן עכשיו. וזה סרט מצוין ומעניין, אבל לא בגלל שהוא על גורילות, כי סרטים על גורילות יש רבים. הוא מעניין ותופס את הלב כי כל הזמן יש בו איזכורים לאותו שבט ולאותו ביקור של אטינבורו אצלם של לפני חמישים שנה, ולרגע שהיה משמעותי בחייו של אטינבורו עצמו.
.
במובן מסוים, הוא מרגיש שזה השבט "שלו", ולכן הוא גם חש קרבה נפשית גדולה כלפיהם, והדבר הזה עובר אלינו, הצופים, לזמן מה הם קצת השבט שלנו.
.
חשבתי על כך הרבה השבוע. איך הלב שלי נפתח כלפי שבט גורילות ברואנדה, פשוט כי הכרתי את הסיפור שלהן. וכי סיפור משותף יוצר שייכות. סיפור יוצר שבט. במקום מסוים הסיפור היהודי הוא קצת כזה - גם אם ניסית להתרחק ממנו, העולם מסביר לך שאת חלק ממנו. ולמרות שלא בחרת בו, את מגלה שיש לו גם צדדים יפים וטובים. יפים ומוארים. ויש בו מעגלים שלומדים בשבת בבוקר. ואימהות שאומרות שהילדים הם של כולנו, וגורמות לך, אפילו בגיל חמישים ואחת, להרגיש קצת פחות יתומה. קצת יותר הילדה של מישהו.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
