*שבט משפחת ישראל | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 10.7.2026*
נתקלתי השבוע בסרטון שמישהי העלתה לקבוצה סגורה בפייסבוק: 19 נכדות ונכדים בוגרים מפתיעים את סבא וסבתא לשבת. הראשונה והשנייה נכנסות עם סיר. הדלת לא נעולה, והן קוראת לסבתא. סבתא יורדת במדרגות עם ספל צהוב ביד ומיד מחבקת אותן בשמחה. הנכדות באו לשבת. אבל אז נכנסת עוד נכדה ועוד נכדה ועוד נכד. זה השלב שגם סבא נכנס הביתה וסבתא משוכנעת שהוא חלק ממזימת ההפתעה הזאת. אבל מהחיוך הענק שמתפשט אצלו מאוזן לאוזן מהר מאוד ברור שגם לו לא היה מושג.
.
בינתיים הדלת נשארת פתוחה ועוד נכדים זורמים פנימה. אחד אחד. עם סירים, כלים לארוחה. יש רגע שהאסימון נופל לסבתא והיא מתחילה להבין שמשהו גדול קורה. לא!! היא קוראת בהפתעה. נכדים על אזרחי, נכדים במדים, נכדים בכיפה ונכדים בלי, נכדות בחצאיות ובמכנסיים. נכדים צעירים, ילדים ממש. סתם ככה בשישי שנראה שלא ציפו בו ליותר מדי, פתאום הבית הומה בכל האנשים שהיא הכי אוהבת בעולם. עד שמגיעה נכדה שכנראה הרבה זמן לא הגיעה, ושם סבתא כבר מתפרקת לגמרי – לא נכון, לא נכון! היא קוראת ומחבקת אותה ארוכות.
.
טוב זה השלב בסרט שבו התחלתי לבכות. כלומר, בכל פעם שצפיתי בו בלופים השבוע, זה היה השלב שבו התחלתי לבכות. מה קורה לי? למה אני בוכה ממשפחה שאני לא מכירה בכלל, שמעולם לא ראיתי עד עכשיו? ניגשתי לקרוא את התגובות לסרטון הזה וראיתי מישהי כותבת את אותן המילים ממש, מה קורה לי? למה אני בוכה ממשפחה שאני לא מכירה בכלל? וכל מיני תגובות אמרו "גם אני", "ווי אני זולגת", "הלוואי עליי כאלה סבא וסבתא".
.
אז האמת לי היו סבא וסבתא כאלה ומפגשים שמחים של כל הנכדים. עד היום אנחנו משתדלים לערוך מפגש שנתי כזה כל הנכדים והנינים ולסיים אותו בתמונת ענק של כולנו, מכל רחבי העולם בסלון אחד. ובכל זאת בכיתי – לא על מה שאין אלא על מה שיש, מה שהיה לי, מה שיש לכולנו.
.
כל זה קרה באותו שבוע שבו הופעתי מול עשרות, או שמא מאות, חוקרים מכל העולם שהגיעו לכנס על אנטישמיות עכשווית של אוניברסיטת חיפה. סיפרתי להם על האנטישמיות כפי שאני נתקלתי בה, באקדמיה בארצות הברית, וקראתי מתוך "היהודייה הנודדת" שלי, שנכתב בעקבות כל מה שהאנטישמיות הזאת גרמה לי להיות.
.
בין היתר סיפרתי להם כמה קשה היה לי להסביר לסטודנטים שלי אחרי ה 7.10 מדוע אני שרויה באבל עמוק כל כך. לי היה קשה להסביר ולהם היה קשה להבין. הם שאלו אם מישהו מהמשפחה שלי חלילה נרצח או נחטף, האם אנחנו מעוטף עזה והאם קרה משהו לבית שלנו, הם שאלו אם מישהו מהמשפחה שלנו התגייס ונפצע, וכשעניתי לכל השאלות הללו בשלילה, הם שבו ושאלו: אז על מה את מתאבלת?
.
היה להם מבט ספקני, הם פשוט לא הבינו ולכן לא האמינו. הם חשבו שזה משהו מנומס שאת אומרת אבל לא באמת מרגישה. ולכן אמרתי להם, זוכרים איך הרגשתם ב -11 לספטמבר? אבל הם אמרו שהם בכלל לא נולדו אז. וכיצד הרגישו המשפחות שלכם? שאלתי. הם אמרו שאין להם מושג, ההורים לא הרשו להם לצפות בטלוויזיה בשידורי המטוס שנכנס בתאומים, כי אלו מראות קשים. האם מישהו שהכרתם נפגע? גם כאן הם ענו בשלילה, והסבירו שהם בחוף המערבי ואילו אסון התאומים התרחש בחוף המזרחי, אין להם שום קשר לזה.
.
והמשפט הזה שהם אמרו עזר לי לראשונה לנסח לעצמי וגם להם את מה שלא הצלחתי עד אז: את זה שלנו יש קשר. יש קשר לזה וקשר לכל דבר אחר שקורה למישהו מאיתנו. יש לי קשר לישראלי זר שאני פוגשת בזארה. ויש לי קשר ליהודי בארצות הברית שמעולם לא פגשתי אבל לא אהסס לבקש ממנו אם אצטרך עזרה. יש כזה קשר, שאני יודעת שזה הדדי, שהקשר שלי יש כלפיו הוא הקשר שלו יש כלפיי.
.
וכשהסברתי להם את זה השתמשתי במילים שמוכרות להם, תיארתי אותנו כשבט ילידי ממש, ששרד עד לעת הזאת. שבט עם קשר דם גם כשאין קשר משפחתי מובהק. שבט פצפון שבו כל אחד מרגיש כשמישהו אחר נפגע. ואת זה הם הבינו. לא כי אנחנו דומים להם, אלא דווקא כי אנחנו שונים כל כך.
.
וזה גם היה הרגע שבו אחת התלמידות הגישה לי את ארוחת הצהריים שארזה לעצמה בבית, ואמרה, אם את מתאבלת חשוב שתאכלי. וכשהאחרים ראו זאת גם הם עשו את אותו דבר, הוציאו מהתיקים את ארוחות הצהריים שלהם והגישו לי.
.
זה היה מרגש ממש. כי קשה עד בלתי אפשרי כמעט להסביר היום בעולם מה יהודים חשים. קשה יותר מהרגיל לגרום למישהו לחוש אותנו מתוך אמפטיה, בלב שלו. והרבה פעמים קשה אפילו לנסח לעצמנו מה זה הדבר הזה שאנחנו מרגישים אחד כלפי השני, תמיד באמוציות עצומות – גם כשמדובר באהבה, וגם כשמדובר בזעם ובצער ובמיאוס אלו מאלו. הכל כל כך אמוציונלי.
.
אז השבוע סיפרתי את הרגע הזה לחוקרי אנטישמיות מרחבי העולם – וגם אלו שאינם יהודים הנהנו מולי בהבנה. ואז התרגשתי עד דמעות כשראיתי 19 נכדות ונכדים מפתיעים את סבא וסבתא, וקוראים לאחרים לכו תפתיעו את סבא וסבתא שלכם. כן, יש סיבה שזה עובד עלינו, הדברים האלה. ומי יודעת, אולי הפתעות של סבים וסבתות יהפכו עכשיו לטרנד ויראלי, בקרב העם הזה, שהוא שבט, שהוא משפחה?
.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
