*איך להתמלא | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 8.5.2026*
השבוע שמעתי הרצאה של פרופסור רחל אליאור ומשפט אחד המשיך ללכת איתי: היא סיפרה שם שהסיפור של העם היהודי נכתב תמיד מרגעי משבר. מתוך הפסדים, אסונות, חורבן – הוא התחיל מהקולות ששאלו איך זה קרה לנו? ומי נהיה מעכשיו? ודווקא סביב השאלות האלו העם התאחד. הטראומה לא רק שלא פירקה את העם, היא הובילה אותו לספר סיפור חדש.
.
האזנתי לה והרהרתי בעצב מסוים על העם למוד האסונות שאנחנו, על כל השאלות שעלינו לשאול עכשיו, ולמי יש כוח. ובה בעת הרגשתי כמה נעים להקשיב לכל הידע הזה. ללמוד. סתם ככה לשבת באחר צהריים רווי שמש, להקשיב, ולהתמלא.
.
כמה זמן לא התמלאתי? החודשים והשנים האחרונות מרגישים כמו נצח. והנצח הזה מילא אותי בעיקר בדיווחים, בהפחדות, בכותרות, שריקת אזעקות, תהודת מיירטים, נפילת טילים, וכמובן בסיפורים של גבורה ושל צער.
.
ולפתע השבוע היה ברור שהדבר הדחוף ביותר הוא להתמלא בדברים אחרים. כלומר, להתרוקן מאלו ולפנות מקום למשהו אחר. רק שעבר זמן. שלומי התרגל להיות מודבק אל שלום עמי, הארץ שלי, ואפילו שלומם של יהודים באשר הם, ולא ממש הצלחתי להיזכר איך מתחילים את זה. כלומר, מה עושים כדי להתמלא? מה עושים ממש עכשיו?
.
וכך, פניתי אל החוכמה האהובה עליי - חכמת ההמונות - ושאלתי מה אתן עושות ועושים כדי להתמלא עכשיו. ואף אחד לא ביקש הסבר - נראה שכולם הבינו בדיוק מה אני שואלת. ומאות של תגובות החלו לזרום.
.
היו שם תשובות שפחות ריאליות לי באופן אישי, כמו "אני רצה בטבע. נהנית מזריחות, מהשקט, מבעלי חיים שאני רואה - איילים, שועלים, דורבנים", פשוט כי אני לא רצה, ובפעם האחרונה שפגשתי שועלים זה היה בגן שעשועים חשוך בברלין, ונבהלתי מזה ממש.
.
אבל מאות תגובות אחרות עוררו בי מיד מוטיבציה להתחיל משהו והנה הצצה קטנטנה לאחדות מהן -
.
סמדר: "אני הולכת להופעה. רצוי רוק. רצוי שירים שאפשר להתפרק בהם: או לרקוד ולהשתולל או לבכות ולהתרגש"
.
שלי: "דווקא בימים אלו - פעמיים בשבוע אימוני כוח עם משקולות. פשוט מציל אותי ועוזר לי לצאת מהבית, להרים את עצמי או את החיים מהרצפה."
.
סיון: "קבעתי תורים לכל מה שנכנס תחת הכותרת: טיפול בגוף ובנפש. (ממוגרפיה ושד, דיקור שבועי!, מסג׳, חופשה, רופאת עור, קוסמטיקה, לק ג׳ל, בדיקות דם, רופאת גיל מעבר, זה כמובן בנוסף לפסיכולוגית וליוגה שהן ממילא איתי כל הזמן).
.
ענת: "אני משתדלת להפגש עם אנשים מטעינים. ממש בוחרת בפינצטה כאלה שאני יודעת שמהמפגש עימם אני יוצאת עם אנרגיה. להבדיל מכאלה שמרוקנים אותי."
.
אמירה: "בגינת המרפסת, מטפלת, מחדשת, משקה, יותר ספורט, התחלתי תזונה חדשה בליווי, ובשל הדריכות והבהילות שתקפו אותי כל המלחמה, עושה עכשיו הכל לאט. ונושמת את הלאט הזה. כי הבנתי שככה טוב ומדוייק לי".
.
לאה: "שיחות עם חברות וחברים, ומידי פעם לנשום עמוק".
.
זיוה: "רואה המון אמנות. כי אמנות זה קודם כל לב, נשמה. רק אחר כך מגיע הראש."
.
היילי: "אוהבת. אותו, אותם, אותן, את הפרחים והשקיעות והמוסיקה והספלים החדשים. ואת הילד שלי שבדיוק מתקשר מהצבא. יותר מכל דבר אחר, ועם כל השמאלץ והדביקות, אהבה ממלאת, בעוד הכל מאיים לרוקן."
.
אניבר: "כל יום שעה של תירגול צ'יקונג בים. צעדה של 45 דקות על החוף מתקרקעת ברגליים יחפות
נושמת עמוק. יושבת למדיטציה. נחשפת לשמש של בוקר. מכינה לעצמי ארוחות בריאות. מטפלת בבית בעציצים ובגינה".
.
ענת: "שוקעת בקליניקה שלי עם המטופלים הקטנטנים, שם שוכחים את העולם שבחוץ".
.
מירב: "חזרתי לרקוד ריקודי עם, זה מחייה נפשות. צובעת לפי מספרים - מדיטטיבי. מדביקה ״יהלומים״ לפי מספרים על תמונה של פרידה קאלו - סיזיפי אך מביא שקט. ונוסעת לתל אביב לשוטט סתם כך כי אפשר."
.
נאוה: "בדיוק ייסדתי עם עצמי מסורת חדשה - אחת לשבוע לפני שעולה הביתה ונשאבת לסידורים ולמטלות, יושבת על כוס יין וספר בבר בשכונה"
.
ריקי: "חזרתי לרקום. מלאכה שעשיתי לאחרונה בגיל 20. איכשהו הרקמה בערב מסיחה את הכאב מעט"
.
אפרת: "אני ממש "עובדת" בלהתמלא כי אחרת אני דועכת ונשאבת לעצבות ולדאגה. נפגשת עם חברות וחברים שאני אוהבת. הולכת לסטנדאפ, להופעות, תערוכות ולשיח גלריה, ומשננת לעצמי בראש כל יום את הדברים הטובים בחיים שלי".
.
אז קראתי את מאות התגובות שנכתבו שם, שהפכו לערימה של אופטימיות, מוטיבציה ודבקות ב"ובחרת בחיים", ונזכרתי שגם בטבע כלום לא נשאר מלא לאורך זמן, ושום דבר גם לא נשאר ריק. הגאות באוקיאנוס נסוגה כדי לשוב, העץ משיר עלים ומפנה מקום ללבלוב, האדמה מתייבשת ואז סופגת, והירח, כמובן. הגוף פועל על נשימה נכנסת ונשיפה יוצאת, הלב פועל על פעימה מתכווצת ומתרחבת. במילים אחרות, כשסיימתי לקרוא את הרשימה הזאת נזכרתי שהתרוקנות איננה אובדן, היא חלק מהקצב העמוק של החיים, ויש כל כך הרבה אפשרויות מרגשות להתמלא מחדש.
.
בסוף ההרצאה שלה השבוע, פרופסור אליאור אמרה עוד משפט יפה: שאצל היהודים הסיפור הוא הדבר הקדוש. הכותב הראשון הוא אלוהים. והוא מעניק גם לנו את האפשרות ליצור ולכתוב ולתת שמות לדברים. הוא היה המחבר הראשון שחרט על הלוחות, ועכשיו התפקיד שלנו להמשיך לחבר. לכתוב את הסיפור.
.
ואז נשענתי לאחור ואמרתי לעצמי וואלה, את זה אני עושה, עושה עם מאות אנשים וזה גם הדבר שהכי ממלא אותי. היו לי עונות כתיבה של הישרדות בימים קשים, והנה הגיע זמן התמלאות. ובעוד חודש נפתח עונה חדשה. אם אתן מרגישות או מרגישים שזה מה שדרוש לכם עכשיו, אתן מוזמנות באהבה להתמלא איתי בלימוד, בהשראה ובכתיבה בעונת הקיץ שתיפתח ביוני – לקחת פעם בשבוע זמן שהוא שלכן ורק שלכן, וממש לעשות את זה בפועל, איתי ועם קהילה גדולה. זה צובע את השבוע כולו. מרחיב קצת ועוד קצת. את הדעת ואת הלב ואת היד הכותבת.
.
והנה אנחנו, כמאמר רחל אליאור, מחברות את הסיפור.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום, ושכל אחד ואחת יתמלאו בכל דרך שמתאימה להם,
*מיה טבת דיין*
