*על ההתחדשות | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 24.7.2026*
השבוע, כמעט שנתיים אחרי פגיעת הטיל ליד הבית, הגענו סופסוף לסדר את הדבר האחרון שנפגע: המחסן. בשל ההדף הוא ממש התפוצץ מתוך עצמו, אבל רק השבוע היה לנו סופסוף את האומץ לגשת ולראות מה שרד, מה לא, וגם מה שלום מה ששרד, ומה שלומנו.
.
במחסן הזה איחסנו בעיקר דברים שהיו של אמא שלי, וגם כמה קופסאות ספרים. רוב הספרים לא החזיקו מעמד – הפיצוץ קרע את ארגזי הפלסטיק, מים וחרקים חדרו אליהם ובקושי אפשר היה לזהות מהכריכות איזה ספר היה שם קודם. אבל הקופסאות של אמא שלי שרדו - הקופסא עם היומנים, הקופסה עם התמונות, וכמה קופסאות עם בגדים שלה מהארון ששמרנו.
.
אמא שלי אהבה בדים דקים וצבעים רכים, ובקופסאות האלו היו מקופלות גופיות דקיקות, ושרוולי תחרה, וג'ינסים מצוירים, וכותנות לילה ממשי - כל הבגדים שעד היום כשאני מדמיינת את אמא שלי, גם 13 שנים לאחר מותה, אלו הבגדים שבהם אני מדמיינת אותה.
.
אבל הילדות שלי לא הכירו את הבגדים הללו, או בכל אופן לא זכרו אותם. הן היו קטנטנות כשהיא מתה. והשבוע פתחנו את הקופסאות והן התחילו לשלוף מתוכן את כל התכולים והצהבהבים והלבנים והטורקיז ששרדו כאילו כלום - כאילו לא עברו שנים, כאילו לא היה הפיצוץ הנורא, כאילו העולם סביבם לא שב והתפרק.
.
הם היו רעננים לגמרי, הבגדים של אמא שלי, כאילו שמחים להתמתח שוב ולהתעורר, ואז הילדות שלי התחילו למדוד הכל, וגילו באושר שהכל במידה שלהן, בול בגובה, בול ברוחב. מה הפלא? אמרתי להן, הרי אתן הנכדות של סבתא. הכל ישב עליהן פיקס. ואז כל אחת בחרה לעצמה ערימה של בגדים ושמעתי אותן אומרות זו לזו: "תתחדשי!".
.
תתחדשי.
.
נשארתי מאז עם המילה הזאת. איך ייתכן שהן התחדשו בבגדים שאמא שלי קנתה אולי לפני עשרים שנה? בגדים מעולם שהיה ואיננו עוד, בכל מובן שלו. מחיים שהיו לנו וששום דבר מאז לא נראה כמותם.
.
ובכל זאת הבנות שלי התחדשו. הארון שלהן התמלא צבעים חדשים. גזרות חדשות. הבקרים והלילות שלהם התרעננו בזכות כל האפשרויות החדשות שנוספו להן. והחיבוק של סבתא שהגיע עם הבגדים שלה - אפילו בו היה משהו חדש.
.
ואנחנו בתקופה שכל כך קשה להתחדש בה. כלומר, יש כל הזמן חדשות, זה כן, אבל החדשות משמיעות את אותן הכותרות בריפיט כבר שלוש שנים. וההרגשה במקרה הטוב היא שאנחנו דורכים במקום. ולפעמים ההרגשה היא בכלל שההיסטוריה שבה וחוזרת. ומה עם ההתחדשות? מתי היא תבוא?
.
וכך שב ועלה בי השבוע במשפט היפהפה הזה, מתפילת שחרית, מתוך ברכת יוצר אור: "הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" – משפט שמעמיד תפיסת עולם לפיה אלוהים לא סתם מחדש את העולם מדי יום, הוא ממש משחזר את מעשה הבריאה, בריאת העולם. ולכן מדי בוקר אנחנו מזכירים לעצמנו שהעולם רק לכאורה נראה כמו אותו עולם מאמש, רק לכאורה יש בו את אותם הרים, אותם עצים, אותה שמש. אותו נוף מבעד לחלון. אותן כותרות בחדשות. אבל באמת העולם נברא שוב ושוב. מתחדש שוב ושוב. ההתחדשות היא טבעו של אלוהים ולכן טבעו של העולם.
האם היא גם טבענו שלנו?
.
והרי גם הבודהיזם מסביר לנו שהעולם נמצא בשינוי מתמיד, שום דבר לא מתמשך גם אם נדמה לנו. הגוף שלנו נראה זהה אבל מליוני תהליכים משנים אותו ושוב ושוב מהיסוד. האש שעוברת מנר אחד לאחר אינה אותה האש. וגם אנחנו כמו כל דבר אחר בעולם - בכל רגע חדשים לגמרי.
.
ובעולם שנמצא כל הזמן בשינוי מתמיד לפי הבודהיסטים, או כזה שאלוהים שב ובורא כל יום מחדש, יש לנו הזדמנות מדהימה שמוגשת לנו מדי בוקר: לחדש את יחסינו עם אותו עולם.
.
בכל אופן אני מאוד אוהבת התחלות, פעם אמרו לי שזה בגלל שאני מזל טלה, לא יודעת אם זו הסיבה. אני מאלו שאוהבים את הימים הראשונים של בית הספר, את הדף הראשון של המחברת, וכן, גם את הפעם הראשונה שלובשים משהו.
.
לכן נראה לי שלאהוב התחלות זו לא חכמה. החכמה היא להמשיך ולחדש את ההתחלה גם בדף השני של המחברת, או בהמשך שנת הלימודים, או הקשר, או הבגד. ואני נזכרת עכשיו במשפט שלמדתי פעם מזמן במסגרת לימודי זן בודהיזם, ושהולך בערך ככה: "בתודעה של המתחיל יש אפשרויות רבות; בתודעה של המומחה יש מעט".
.
כשאני נזכרת בעצמי בגיל של הילדות שלי, כמה אפשרויות רבות היו לי במחשבה לגבי כל דבר ועניין, וכמה הן הלכו והצטמצמו עם השנים, ככל שנהייתי "מבינה" יותר, אני מחבקת את המשפט הזה לקרבי.
.
אז השבוע ראיתי איך בעיניים של הילדות שלי, הבגדים בני העשרים של אמא שלי הפכו לאפשרויות רבות. ולרגע היתה להן נוכחות חזקה של סבתא. והסלון כולו עבר איזו התחדשות. כי כנראה שהתחדשות לא תלויה בכלל שום דבר חדש שיגיע מבחוץ, היא יכולה להגיע מדברים לא חדשים בכלל. היא אולי קשורה להחלטה פנימית, או לראייה פנימית
.
וזה מזכיר לי שיר שכתבתי בקנדה, כשעברנו לבית חדש שהיה באמת ישן מאוד, ושפורסם לאחר מכן בספרי "לאן שנצוף שם בית" ואיתו אסיים:
.
עוברים לבית חדש / מיה טבת דיין
אֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר "חָדָשׁ"
עַל בַּיִת שֶׁנִּבְנָה בְּ- 1926?
מַדְּפֵי הַמִּטְבָּח שֶׁלּוֹ תּוֹאֲמִים
לְצִנְצָנוֹת בְּגֹבַהּ שֶׁלֹּא מְיַצְּרִים יוֹתֵר.
בִּזְמַנִּים לְלֹא טֶלֶפוֹנִים, וַדַּאי
יָדַיִם רַבּוֹת דָּפְקוּ עַל הַדֶּלֶת.
מִי מֵת בַּבַּיִת הַזֶּה? מִי
נוֹלַד? אֵילוּ שְׂמָלוֹת נִתְלוּ
בַּאֲרוֹן חֲדַר הַשֵּׁנָה בִּשְׁנוֹת
הַחֲמִשִּׁים? בִּשְׁנוֹת הַשְּׁלוֹשִׁים?
אֵילוּ שִׂיחוֹת סָעֲרוּ מוּל
הָאָח עִם הַפְּלִישָׁה לְנוֹרְמַנְדִי?
בְּשָׁעָה שֶׁאֲבוֹתַי נִכְלְאוּ בַּמַּחֲנוֹת
נוֹתַר חַלּוֹן הַסָּלוֹן פָּקוּחַ, כְּמוֹ עַכְשָׁו,
אֶל הֶהָרִים הַבְּהִירִים.
הַבַּיִת הַזֶּה נִבְנָה בַּשָּׁנָה שֶׁבָּהּ נוֹלְדָה
סָבָתִי. הִיא עָזְבָה אֶת גּוּפָהּ.
הוּא מְקַבֵּל דַּיָּרִים חֲדָשִׁים.
.
.
.
שיהיו לנו הרבה התחדשויות, ושתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
