*יהודים נודדים – הנאום שלי בפרס רעיית הנשיא לשירה | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 7.8.2026*
ביום שני השבוע קיבלתי בטקס חגיגי וממלכתי וגדול את פרס רעיית הנשיא לשירה. זה חתיכת רגע בחייה של משוררת, רגע גדול, גדול כל כך שכדי שאצליח להכיל אותו ניסיתי להקטין אותו ככל יכולתי והתרכזתי בהוראותיה של המאפרת – אל תזיעי בשמש, אל תבכי. עם השמש הצלחתי. אבל עם העניין השני - לא הפסקתי לייבב.
.
את הנאום שנאמתי שם כתבתי עבור סבתא שלי. עוד רגע תבינו למה. ולפעמים במהלך הכתיבה גם דמיינתי את המשפחה שלי שתשב שם בקהל ותאזין. ואת רעיית הנשיא והנשיא עצמו. למרות שידעתי שיהיו בקהל המון אנשים אחרים ושהנאום ישודר גם בטלוויזיה, איכשהו כשכתבתי אותו דיברתי בלב לסבתא שלי, למשפחה, ולרעיית הנשיא.
.
אלא שמאז, הנאום הזה, שכתבתי כאילו אני כותבת טקסט פרטי, מקבל הרבה מאוד הדים. ביקשו לתרגם אותו לכל מיני שפות, ביקשו לשלוח אותו בעולם, כתבו לי, התקשרו אליי. ואני חורגת ממנהגי השבוע ומניחה אותו פה במקום הטור, או בתור הטור. גם ככה התבקשתי לנאום כשבע דקות אז זה כמעט מתאים חחח
.
הנה מה שאמרתי שם:
.
"מיד אחרי ה 7.10 קראתי לסבתא רבקה שלי. הייתי בארצות הברית, האנטישמיות התפוצצה עליי וכולם מסביבי אמרו שזה גל שיעבור. ידעתי שסבתא שלי תבין מיד. אחרי הכל, כל הילדות היא סיפרה לי את הסיפורים. כילדה הקשבתי בנימוס. חשבתי שזה בובעמייסעס. ב 7.10 הבנתי שלא הבנתי כלום: לא סתם סבתא שלי חזרה על הסיפורים שוב ושוב. היא לא היתה חרדתית. היתה לה משימה בהולה, להעביר אליי את מה שידעה, ולוודא שאני מבינה ושאני זוכרת: להיות יהודייה בעולם עלול להיות חמקמק, מבלבל, לא צפוי ולא מובן. בדיעבד, סבתא שלי הכינה אותי לרגע הזה כל החיים.
.
מתוך השיחות איתה שם, בארה"ב, כתבתי על האנטישמיות. ויהודים מדרום אפריקה, מאנגליה, מצרפת, מאוסטרליה קראו אותי והתחילו לכתוב לי. ומכל רחבי ארצות הברית הזמינו אותי לבתי כנסת ולכנסים. בכל הדרכים הללו סבתא שלי נסעה איתי, החזיקה לי את היד. היא מתה אז 11 שנים. זה לא היה משנה. הסיפורים שסיפרה לי הכינו אותי לרגע הזה. והמילים שכתבתי העבירו את מה שהיא מסרה לי הלאה.
.
שם התחיל להיכתב היהודייה הנודדת. בין קהילות. כשהפכתי מישראלית בינלאומית ליהודייה. כשהצטרפתי מחדש לשבט היהודי, העברי, שנולדתי לתוכו. וכשהרגשתי בגוף את הנדודים שמהם נולדתי.
כי כולנו נולדנו ממי שצברו חיים ונאלצו לצרור אותם לדרך. מי שהשתקעו לכמה דורות וגילו שאפילו הבית אינו בית, מי שברחו מבית שנשאר מאחור ומי שנשארו בשעה שהבית חמק מתחת לרגליהם. מי שקמו בזמן, ומי שנדחפו אל הדרך ברגע האחרון. נולדנו מברי המזל ששרדו את הדרך, את דרכי ההיסטוריה, ואספו את עצמם שארית לשארית כדי ליצור שלם. ולכן בדם של כולנו פועמים גם זיכרון הקפיצה מהרכבת, הריצה ביער, לפיתת ידית הדלת, הלב הצונח, וגם הרוח המתחזקת, השורדת, התושייה, והבחירה הנחושה בחיים.
.
סבתא שלי נדדה שש שנים בשולי הדרכים ובחוות מסתור כשחצתה את אירופה והמערב התיכון לישראל. אלו היו אמורות להיות השנים היפות של חייה. היא אהבה אופרה ותיאטרון, ולהיות בבית. עד מותה בסמוך לגיל מאה, התחרטה על דבר אחד: שלא למדה באוניברסיטה.
מה היית לומדת סבתא?
ספרות.
.
במקום, קראה את כל הספרייה של קבוצת כנרת.
.
אצל סבא שלי, החייט של הקיבוץ, הייתה תלויה תמונה יחידה, נייר כרומו דק שחולק בחינם עם העיתון. תמונת הנשיא קציר. ואז יצחק נבון. ואז הרצוג. בכל פעם שהתחלף נשיא סבי היה מסיר את הנשיא הקודם. למה אתה צריך את הנשיא מעלייך במתפרה? שאלתי אותו כילדה. בין גלילי הבדים, המספריים, גזרות הנייר, מה קשור הנשיא?
כי מי שיש לו נשיא יש לו בית, סבא שלי אמר.
.
וזה הצד השני של מטבע הנדודים: כשיש לך בית הוא לעולם אינו מובן מאליו. דק כגזיר עיתון, את מחזיקה בו כפי שמחזיקים בכל דבר יקר ערך שימיו קצרים. ובטח כשהבית הזה נפיץ, קל להיקרע, ויש להיזהר עליו ועל יושביו שבעתיים. וכשאת פוגשת מישהו מהשבט שלך - בגזיר עיתון או בגוף – נופלת על צווארו בתוך קהל של זרים, לא משנה היכן בעולם, באותו רגע אין זרות. באותו רגע לשניכם יש בית.
.
בשעה שישראל עלתה לראש טבלת המדינות השנואות בעולם אני התאהבתי בשבט העברי שלי, בעם היהודי הנודד שלי, בדורות שלפניי, ובדורות שעוד יבואו. והבנתי למה התכוון הרב זקס כשאמר שהיהדות הביאה אנשים רגילים לחיות חיים בלתי רגילים.
אנחנו האנשים הרגילים.
אנחנו החיים חיים בלתי רגילים.
.
היום, כשאני מקבלת את הפרס הזה, הרבה זוגות ידיים שקופות מושטות איתי לקבל אותו. ידיה הרכות של סבתא רבקה, שלא למדה ספרות. ידיו הארוכות של סבא יעקב, שתפר כשהנשיא מרחף מעליו. סבתא לייקה, ששאלה אותי כשהתחלתי לכתוב שירה: "למה את צריכה את כל זה?" וסבא יעקב, שברח בגיל שבע עשרה ומיד התגייס לשמור על היישוב. וגם ידי הוריהם וידי הורי הוריהם, שחצו גבולות מליטא לבלרוס. מבלרוס לאוקראינה. מאוקראינה לרוסיה. מרוסיה לקזחסטן. מקזחסטן לאוזבקיסטן. מאוזבקיסטן לפולין. מפולין לאיטליה. מאיטליה לישראל. כולם יהודים נודדים. ואני בתם.
.
ואני מסיימת בשיר הפותח את הספר:
אֵיךְ נָפְלָה עָלַי הַיְּהוּדִיָּה? הָיִיתִי בְּאָמֵרִיקָה, בְּקָרָוָאן,
נָסַעְתִּי לְפֶסְטִיבָל בַּמִּדְבָּר, לֹא יָדַעְתִּי שֶׁשַּׁבָּת, חַג, אֵיךְ
נָפַל עָלַי הַפַּחַד? פִּתְאוֹם עַם עַתִּיק,
נָפְלָה עָלַי הַהִיסְטוֹרְיָה. בָּרְחוֹבוֹת הַיְּשָׁרִים
וּבְחוֹפֵי הַדְּקָלִים הֵבַנְתִּי אֵיךְ כָּל נוֹף
יָכוֹל לַהֲפֹךְ לְמַחֲנוֹת וּגְדֵרוֹת.
זֶה נִרְאָה הֶגְיוֹנִי. אֵיךְ זֶה נִרְאָה לִי הֶגְיוֹנִי? אֵיךְ
הִתְחַלְתִּי לוֹמַר מִשְׁפָּטִים כְּמוֹ, אֵין חָדָשׁ
תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וּבְכָל דּוֹר וָדוֹר? אֵיךְ נָפַל עָלַי הַדּוֹר?
מַבָּטִים חֲלוּלִים, מִצְעָדִים. וּמֵאֵיפֹה
נָפַל עָלַי הַמָּגֵן דָּוִד? אִשָּׁה מִנְּיוּ יוֹרְק
נָתְנָה לִי אוֹתוֹ, בְּטַבַּעַת גְּדוֹלָה, אָמְרָה
שֶׁזֶּה מָה שֶׁקּוֹשֵׁר אוֹתָנוּ, אָמְרָה אֶת זֶה בְּאַנְגְּלִית,
וּבִיהוּדִית, אֵיךְ נָפְלוּ עָלַי נָשִׁים יְהוּדִיּוֹת? זָרוֹת, חֲדָשׁוֹת
מֵתוֹת, גּוֹלְשׁוֹת, מְבַשְּׁלוֹת, לֹא הָיִיתִי אַחַת מֵהֶן,
לֹא הִכַּרְתִּי אֶת זֶה, הָעוֹלָם הָיָה
גָּדוֹל וּפָתוּחַ, וַאֲנִי הָיִיתִי כָּל הַכִּוּוּנִים, אֵיךְ
נִסְגַּר עָלַי הָעוֹלָם?
לֹא נִשְׁאֲרָה לִי סִמְטָה לִנְשִׁימָה.
אֲנִי זָזָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, עַל כְּתֵפַי עַם בְּמִשְׁקָל כָּבֵד,
בְּאִישׁוֹנַי הַפַּחַד הָעַתִּיק, עַל אֶצְבָּעִי
מָגֵן דָּוִד. יָכֹלְתִּי לְהָסִיר אֶת כָּל זֶה מֵעָלַי,
וַאֲנִי לֹא יְכוֹלָה.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
