*מילים במנהרת הזמן | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 9.10.2026*
קרה לי השבוע משהו ממש מוזר: פתחתי את תיבת המייל שלי לבדוק מה חדש, ובמקום זה גיליתי מה ישן. כלומר, הופיעו מולי אימיילים שלא הגיעו מעולם ונערמו בזה אחר זה: כמו להקת ציפורים שנחתה בבת אחת אחרי מסע ארוך, מי יודע מאיפה. ולא להקה קטנה: היו שם 496 אימיילים.
.
היו כאלה שנשלחו לפני שנה וחצי, ולפני שנה, וגם כאלו מלפני כמה חודשים. שפשפתי את עיניי: למה הם התעכבו בדרך והגיעו כולם יחד, דווקא עכשיו?
.
אולי זה קרה כי החלפתי את המחשב שלי, או שאולי זה קשור לאתר שלי, שדרכו מגיעים כל המיילים אליי, אבל למה אחרים כן הגיעו? תעלומה.
.
בכל אופן, אני עונה לכל הודעה שנשלחת אליי, גם אם זה לוקח זמן – כי אנשים כותבים לי דברים כל כך יפים, מרגשים, מניחים את הלב בפניי. ולכן היה לי ברור שאפתח כל אחד ואחד מהם ואענה. אבל איך את מתחילה עם 496 אימיילים?
.
התיישבתי ביום ראשון בבוקר והתחלתי. המיילים הכי ותיקים מהם נשלחו בתחילת 2025, לפני שנה ועשרה חודשים. והם הרגישו כמו קפסולה בזמן. המלחמה היתה בשיאה. המפונים מפוזרים בארץ. עוד לא התחיל המשא ומתן השני על החטופים. המיילים היו שבורים מהמצב.
.
בהפסקת האש הגיע גל של אימיילים עם כל מיני רעיונות ויוזמות. ואז, בסבב הראשון מול אירן המיילים נשלחו ממעמקי המקלטים. עד לפה הגעתי בינתיים. הצלחתי בינתיים לענות על 130. לכולם כתבתי שורת פתיחה דומה: שמשום מקום, ובקטע לא ברור, המייל שלך נחת אצלי עכשיו, קראתי אותו ואני רוצה לענות למרות שעבר זמן. כתבתי להם גם שאני מאמינה שכל דבר בעתו.
.
דמיינתי אנשים מקבלים ממני אימייל לא קשור לכלום אחרי כל כך הרבה זמן. אולי הם לא זוכרים בכלל מה כתבו ולמה. אולי סתם הגיבו לטור שהגיע במקרה לידיהם. זה קצת הביך אותי, אבל גם לא יכולתי להשאיר דברים שנכתבו אליי ללא מענה.
.
למרבה המזל, מרבית האנשים חזרו אליי שמחים מהמענה. רבים כתבו שכתבתי להם בדיוק בזמן! מישהי אמרה שהמייל ממני הוא סימן עבורה ללכת ולממש את היוזמה שכתבה לי עליה אז, אחרת החליטה להתחיל את הספר שלה, ובתוך יממה מאז שקיבלה ממני את המענה כתבה פרק ראשון. מישהי סיפרה שבעלה, שעליו כתבה לי אז, מת בפתאומיות. מישהו אחר התאושש מהאבל שעליו סיפר לי אי אז, ומצא כיוון מרגש בחיים.
.
ולפתע הבנתי שהאנשים שקיבלו ממני תשובה השבוע כבר אינם בדיוק אותם אנשים שכתבו לי אז. בינתיים קרו להם דברים, הם איבדו אנשים אהובים, התאהבו, התאכזבו, החלימו, השתנו. וגם אני כבר לא בדיוק מי שהייתה אמורה לקרוא את המילים שלהם לפני שנה וחצי. וכך יצא שמילים שנכתבו אז נפגשו עכשיו עם מיה אחרת שענתה לאנשים אחרים לגמרי, ואולי דווקא בגלל זה הן הצליחו לפתוח פתאום דלתות חדשות.
.
בכל אופן, היו גם כאלו שלא ענו בכלל, והיה מישהו אחד שכתב לי שהוא בכלל לא מאמין שכל דבר קורה בזמנו הטוב, חחח. אבל אחד המיילים המרגשים הגיע מט', שהגיב לטור שבו כתבתי על שמות המשפחה הנשיים שנמחקים מדי דור. ט' כתב לי על מחמצת.
.
הוא סיפר לי שמחמצת היא ממש אורגניזם חי, כך שבכל לחם יש חתיכה של האורגניזם הזה. ולו עצמו יש מחמצת כזו, שאופים קוראים לה "גור מחמצת", וחוץ מזה גם הבית שלהם נפגע מטיל אירני, ובין הדברים שט' הצליח לחלץ ממנו הייתה המחמצת שלו. המחמצת שממנה הוא אופה לחם למשפחתו כבר שמונה שנים.
.
הדבר היפה שהוא הסביר לי שם הוא, שכל מחמצת עשויה מקהילה של בקטריות וחיידקים, שההרכב שלהם שונה, משנה את הטעם של הלחם שנאפה מהם, והכי מדהים, ההרכב הזה משתנה לפי האופה - סביבת האפייה, המשטח, ואפילו החיידקים בידיים שלו.
.
וט' סיים וכתב "כמה זה מדהים שהמחמצת שלי, שאיתה אני אופה לחמים שמזינים את זוגתי ושתי בנותיי מכילה את הדנ"א שלי...לא הייתי מתפלא אם לחמים שנאפו על ידי אנשים שאנחנו אוהבים טעימים לנו יותר". והוא חיבר את זה לכך ששמות המשפחה של נשים לא עוברים מדור לדור אבל אולי הדנ"א שלהן עובר, אולי מחמצת היא היצור החי שמחזיק שושלות שלמות, מעביר אותן הלאה.
.
זה היה מקסים ממש. כתבתי לט' שאני מתנצלת על התשובה המאוחרת וגם שאלתי אם הוא כותב ומפרסם כי המייל שלו היה כתוב כמו סיפור שאי אפשר להניח מהיד.
.
ובסוף השבוע, בהשראתו, ואחרי שהייתי בקשר עם כל כך הרבה אנשים שהזמן ערבב בינינו, נשארתי לחשוב על המחמצת הזאת. על הדבר החי הזה שאנחנו מעבירות בינינו, לפעמים בלי לדעת בכלל מה יקרה לו בדרך.
.
בעידן של וואטסאפ , כשכולנו כל הזמן זמינות ומחכות לתשובה מיידית, אם התשובה הזאת לא מגיעה, אנחנו חושבים שמשהו אבד, שאולי כבר מאוחר מדי. אבל השבוע גיליתי שמילים לא תמיד מצייתות לזמן שבו נכתבו. לפעמים הן פשוט מחכות לסביבה שבה יוכלו שוב לתסוס.
.
אני רואה את זה גם בעונת ההשראה שלנו. מישהי כותבת משהו, מישהי אחרת שומעת ולוקחת איתה משפט, רעיון שלמדנו יחד עובר מיד ליד ומוליד טקסט אחר. כבר כמה שבועות שאנחנו מאכילות במשותף את הדבר החי הזה, כמו מחמצת של השראה: כותבות וכותבים שלומדים ונמצאים יחד באותו זמן, אבל המילים שעוברות בינינו ממשיכות להצית מחשבות ורעיונות גם אחר כך.
.
אז השבוע נחתו אצלי 496 מיילים אבודים, והזכירו לי שלא כל מה שלא קרה בזמן, אבד. לא כל רעיון שלא מימשנו, כל מכתב שלא נענה, כל דבר שרצינו לעשות ולא עשינו - החמיץ את הרגע שלו.
יש דברים שפשוט תססו בינתיים. עברו משהו בדרך. ואולי גם אנחנו.
.
ואם שלחתן לי מייל בשנתיים האחרונות ולא קיבלתן תשובה, יש סיכוי טוב שממש בקרוב היא תגיע. נשארו לי עוד 366 מיילים במנהרה התוססת של הזמן.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
