היינו בארץ
פגשנו המון אנשים אהובים, נהדרים
הספקנו לקיים מפגש אחד על היציאה מהמטריקס
ובו פגשנו עוד אנשים מיוחדים במינם
נשאלנו המון שאלות
על חלקן היו לנו תשובות
באחרות אנחנו עדיין מהרהרים
כשחזרנו לכאן הפקיד בביקורת הדרכונים בשדה התעופה עבר על התעודות שלנו ובירך אותנו: "ברוכים השבים הביתה".
זה היה מבלבל מאוד. הרגשנו כמי שנסעו מהביתה להביתה. אבל זה גם חימם את ליבנו. המחשבה שאנחנו לא ממש גרים בשום מקום ושעדיין יש לנו כמה מקומות שהם "הביתה" – היתה בדיוק אחד החלומות שלנו כשרק התחתנו, והנה – זה קורה.
ואז לפני יומיים התפרסם ראיון עם המיליונר שחי עם 15 פריטים בלבד. מתגורר בבתי חברים. אינו מגדל ילדים. אינו רוכש דבר ואינו עובד בשום מקום. ושהפך לגורו האמריקאי לחיים בצמצום, קורא למליוני העוקבים שלו לקום ולעזוב את מקומות העבודה שלהם ובאופן כללי לא להיות יותר עבדים לקפיטליזם. תקראו –זה מעניין. ויש שם הרבה תובנות של חוקרים אחרים על הדור שלנו ועל משבר האמון שכולנו חווים ביחס לקפיטליזם.
זה הזכיר לי שאחת השאלות שנשאלנו הכי הרבה במהלך הביקור שלנו בארץ היתה "אז מה אתם אומרים לי, לקום ולעזוב את העבודה שלי?" ומיד ענינו: חס וחלילה!
כי באמת חס וחלילה.
"אבל כתבתם שאתם לא עובדים. שאתם בבית. אז למה אני לא?"
ובכן, כי לקום ולעזוב את העבודה שלך, אפילו אם אתה מתעב כל רגע בה הוא מעשה חסר אחריות.
והרי גם המיליונר הסגפן הזה אינו חסר אחריות. בבוא היום כשהוא יזדקק לטיפול רפואי דחוף ומציל חיים הוא יוכל לממן את הטיפול היקר ביותר שקיים, פשוט כי הוא, ובכן, מיליונר.
בואו נדבר רגע על המילה החמקמקה הזאת שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים מצוין: אחריות.
למה חמקמקה? כי יש הרבה פיכחון בכל הסיפור הזה של אחריות.
לפעמים הרבה יותר פיכחון מאשר רגש, או הקשבה.
לפעמים בשם האחריות הורים אומרים לילדיהם – אפילו בגיל שלושים!
במה כדאי להם לעסוק
איפה כדאי להם לגור
עם מי כדאי להם להתחתן
(כי הילדים שלהם מתאהבים באנשים / עבודות / בתים / נופים – ואילו ההורים נוהגים מתוך אחריות ושיקול דעת).
לפעמים אישה אומרת את זה לבעלה. או בעל לאשתו.
ואז מתוך אחריות למשפחה או לבית שזה עתה נקנה
או לאורח חיים כלשהו הם מוצאים את עצמם משועבדים לעבודה ולאורח חיים שמכבים להם את הלב, סופרים את הימים עד סוף השבוע, עד סוף השנה, עד הפנסיה.
משפטים של אחריות מנוסחים פעמים רבות כך:
"את חייבת לעבוד עכשיו כדי להבטיח את העתיד שלך"
או
"יש לך אחריות גם כלפי אחרים, זה הזמן לשים את הצרכים שלך אחרונים"
אבל האמת היא ש –
דבר אינו מבטיח לנו את העתיד. לא עבודה קשה עכשיו ולא כלום. למען האמת, ייתכן שבכלל אין לנו עתיד. שהפוסט הזה הוא האחרון שנקרא בחיינו. או שיש לנו עתיד מעבר לפוסט הזה אבל לא כזה שייקח אותנו עד לפנסיה. אני יודעת, כי אמא שלי מתה בגיל 64 וחודש, וכי אם היא היתה מחכה לפנסיה כדי להתחיל לממש את התשוקות שלה בחיים זה לעולם לא היה קורה.
האמת היא שעלינו לעבוד קשה עכשיו כדי להבטיח לעצמנו את העכשיו.
והעבודה הזאת אינה מה שנדמה לנו. זו לא עבודה עם משרד ואוטו ופגישות וישיבות. זו בראש ובראשונה עבודת הקשבה לרצונות שלנו. וזו עבודה לא פחות קשה ותובענית מקריירות אחרות שאני מכירה.
הקשבה לעצמנו היא המעשה האחראי הראשון.
היא המעשה הראשון כי איננו יכולים לקחת אחריות אמיתית על אחרים מבלי לקחת
אחריות על עצמנו. כי האחרים האלה – הילדים שלנו, ההורים שלנו, הבעלים שלנו, הנשים שלנו, החברים – כל מעגלי הקירבה האלה מושפעים מאיתנו בכל מעשה והרגשה, אפילו כשנדמה שלא. אנחנו שלובים זה בזה, כך שכשאחד מאיתנו סובל, הסבל שלו מחלחל גם לאחרים. כשאחד מאיתנו חולה – כולנו קצת חולים איתו. כשאחד מאיתנו בדיכאון – כולנו מדוכאים קצת איתו. כשאחד מאיתנו מת – כולנו מתים קצת איתו.
באותו אופן, כשאחד מאיתנו עושה את המעשה ה"אחראי" ומקריב את ימיו ולילותיו בעבודה שמכבה לו את הלב כדי לספק לקרובים לו פרנסה ואוכל על השולחן ולימודים – הקרובים לו מרוויחים מהמאמץ האחראי שלו, אבל בו בעת אוכלים לתוכם את ההקרבה הזאת.
ההקרבה שלו תמשיך איתם באופן שבו הם יתייחסו לעצמם, יבחרו עבודות, יתייחסו לרצונות הלב של עצמם.
הם יחנכו את ילדיהם בהתאם, וילדיהם יחנכו את נכדיהם בהתאם. בעצם, ייתכן שאותו איש אחראי שמשתיק את הלב שלו כדי לפרנס מעמיד שושלת שלמה של אנשים משתיקי-לב (שבעים, מלומדים אבל משתיקי-לב) מבלי שבכלל התכוון לכך.
אבל כשמישהו מקרובינו שמח, מלא חיים, חי חיי סקרנות ועניין, מאיר פנים מדי בוקר ומלא תשוקה מדי לילה – כולנו במעגלים הקרובים לו מתמלאים קצת מזה. כולנו שואפים ליישר קו עם זה. כולנו רואים בו מודל לשאוף אליו, ובאופן הכרחי כולנו מתקרבים לשם קצת ועוד קצת. אנשים שחיים מתוך הקשבה ותשוקה מעמידים דור של צאצאים שחי כמוהם. פשוט כי זה מה שהם ראו בבית.
מה ההבדל בין האיש הראשון לשני?
הראשון קיבל אחריות מתוך שיקול דעת
ואילו השני קיבל אחריות מתוך שיקול הלב.
אם לחזור לסיפור הפרטי שלנו – כשבחרנו לצאת מהמטריקס פעלנו באחריות מתוך שיקול הלב.
שאלנו את עצמנו:
1. מה הלב שלנו רוצה?
2. האם יש דרך לקחת אחריות על הלב שלנו באופן… אחראי?
הלב שלנו ביקש לעבוד פחות, לטייל יותר, להיות יותר ביחד, לאכול אוכל בריא ופשוט.
הלב שלנו ביקש לכוון את החיים שלנו, ולא להיות מכוונים על-ידי אחרים
וללמד את הבנות שלנו באופן מעשי כיצד לחיות כך את חייהן
הוא ביקש להרגיש מלא חיים ושמחה, גם בימי חול, גם במזג אוויר גרוע, גם בחגים, גם בגיל צעיר וגם בגיל מבוגר.
להרגיש מלאי חיים בלי תירוצים.
אבל היתה לנו אחריות על הבנות שלנו: להאכיל אותן, לאפשר להן ללמוד, להלביש אותן, לבקר פה ושם אצל שיננית, ואצל רופא שיניים, לקנות תרופות ולדעת שיש לנו אי אילו חסכונות לקראת הוצאות פחות צפויות.
ולא היינו מיליונרים.
ולכן –
לא קמנו ועזבנו את העבודה שלנו.
ההיפך, עבדנו יותר.
ועברנו לחיות בבית של אבא שלי ותכננו את התהליך לאט, אחר כך נסענו לחיות במקום שבו מקדשים את זמן הפנאי המשפחתי, את החיים הפשוטים ואת האוכל הבריא. למדנו לחסוך חלק מההוצאות. לא נהיינו סגפנים, נשארנו אנחנו, אבל בסופו של דבר חסכנו מספיק כדי להתחיל בזהירות להשקיע את החסכונות שלנו באופן שיאפשר לנו להתפרנס יותר מהן ופחות מעבודה.
ורק אז, באחריות מתוך שיקול הלב יצאנו מה"משרד".
ומה אני אגיד לכם?
גם אם בסוף זה לא יצליח, זה אחד הדברים הטובים ביותר שעשינו מזה הרבה זמן.
בברכת אהבה והצלחה <
[הפוסט הוא חלק מסדרת פוסטים שפורסמו בפייסבוק החל מאוגוסט 2016]
