*געגועים ליופי | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 19.6.2026*
גללתי השבוע באינסטגרם, גלילה עיוורת כזאת, משועממת, וחלפתי על פני שלל פוסטים שאף אחד מהם לא גרם לי לעצור. הם היו מסחריים מדי, או צפויים מדי, או צעקניים מדי, או סתם פוסטים של סתם. וזה היה בסדר. לא היו לי ציפיות. ברקע היו החדשות הקבועות על תקיפה או לא תקיפה, הסכם או לא הסכם, ואני שמחתי שיש לעיניים שלי במה לבהות. עד שלפתע אחד הפוסטים הללו עצר אותי. זה היה לגמרי מסוג הפוסטים שתמיד אני גוללת הלאה, ועדיין היד שלי, כמו מעצמה, עצרה והתחילה לדפדף בתוכו בתמונות.
.
מה היה שם? תמונה של פנס רחוב מודרני מול פנס רחוב עתיק. ואז תמונה של חזית בניין מודרני מול חזית בניין ויקטוריאני. ואז גרם מדרגות מודרני מול עתיק. דלת מודרנית מול דלת עתיקה. אפילו מרזב מול מרזב. צעצוע לתינוק מול צעצוע לתינוק, ומתג חשמלי מול מתג חשמלי. בקיצור הבנתם.
.
זה היה פוסט איום ונורא. אני ממש לא אוהבת את ההשוואות הללו בין הווה לעבר, בטח לא כשהן מובילות להתרפקות רק על זמן אחד משני אלו, הזמן שעבר ולא ישוב. ועדיין, משהו בהתנגדות שלי התרופף כשהגעתי לתמונה של מפתח מודרני מול מפתח מלפני שבעים שנה. ואז לתמונת הספה. ולבסוף, אדן החלון. מעולם לא הבחנתי בפרטי הפרטים של אדן חלון.
.
ואז זה נחת עליי. ההבנה למה האצבע שלי עצרה על הפוסט הזה בשעה שאני התנגדתי. זה היה כי פעם השקיעו המון זמן ומאמץ להוסיף יופי לדברים שבכלל לא זקוקים ליופי הזה. וכי מתישהו יעילות ושימושיות נהיו המטרה. והיופי הפך להיות אופציונלי. הרבה פעמים נזנח בדרך. וכי יופי איננו משהו שטחי, כמו שלפעמים גורמים לנו להאמין. ובאותו יום השבוע, שבו האצבע שלי בחרה עבורי על מה להתעכב באינסטגרם, הרגשתי במיוחד שאני סובלת ממחסור חמור ביופי.
.
כמו מחסור בויטמין בי. או בברזל. או באבץ.
רק ביופי.
.
ונזכרתי איך כשאמא שלי היתה חולה מאוד נכנסתי לאיזו חנות באוניברסיטה וקניתי המון שטויות קטנות לתיק שלי, שטויות שלא הייתי צריכה, קניתי אותן פשוט כי הן היו יפות, וכי רציתי שבכל פעם שאזדקק ליופי אוכל לפתוח את התיק ולשאוף משהו מזה פנימה.
.
ואולי אנשים בעבר הלא רחוק עמלו הרבה וקשה בקישוט כל דבר, מידית דלת ועד פנס רחוב, לא כי זה היה עניין של סגנון או של תרבות או של תקופה. אלא כי הם הבינו שיופי הוא צורך פסיכולוגי עמוק, צורך פיזי עמוק. אולי ידעו את מה אנחנו שכחנו, שכל חפץ סביבנו, כל פינת רחוב, כל תכולה של תיק, משפיעים באופן ישיר על ההרגשה שלנו. כלומר, היופי איננו מותרות. מדובר בצורך אנושי ממשי, כמו אוכל, או מחסה או מים.
.
באותו יום השבוע הרגשתי שאני סובלת ממחסור כה חמור ביופי, שאפילו פוסטים טפשיים כאלה באינסטגרם ממלאים אצלי משהו. האמת הוא לא היה עבורי טפשי יותר. הוא עורר בי איזו אנחה. ואחרי שנאנחתי הוא עורר בי מחשבה. ואז הבנה. ואז גם החלטה, להתחיל לחפש יופי ומהר, כי נראה שמצבי חמור.
.
ומאז החלטתי להיות עירנית יותר לכל מבע של יופי שנקרה בדרכי. הבנתי שזה לא יגיע סתם ככה. ומרגע שהחלטתי לחפש גם התחלתי למצוא.
.
בהתחלה מצאתי את היופי בכל מיני דברים ששמעתי אצל הבנות שלי ושהצחיקו אותי, רק שהפעם טרחתי לזכור אותם. למשל כשהבת שלי ראתה עם חברה שלה סרטונים ואמרה על אחד מהם "אין כזה קורע" והחברה אמרה לה "יש את דרום קוריאה".
או כשחברה של בתי הגדולה סיכמה את הסבב שהיה ביום ראשון ההוא עם אירן ואמרה: "זה היה כמו מלחמת ששת הימים, רק פחות חמישה ימים".
.
אחר כך מצאתי את היופי במסך הזום, כן כן, מסך הזום שבערב של יום ראשון השבוע, כשכולם דיברו על עוד מתקפה צפויה, ובשיא המתח, התכנסו בו איכשהו, לא ברור לי כיצד, כמעט מאתיים כותבות וכותבים של עונת ההשראה שכתבו ביחד, והכל התמלא באיזו נחישות מתוקה והתעקשות על החיים על פני הפחד.
.
ואז מצאתי את היופי בתבנית מלאה שבלולי בצק עם קינמון וסוכר שבתי הכינה ושהיו פשוט מושלמים.
.
ואני רוצה להביא עוד שני דברים יפים שנתקלתי בהם השבוע. הראשון הוא השיר הזה, של מארי אוליבר, שתרגמה מאנגלית יונת שפירא הנהדרת, שגם עובדת איתי כבר שנים ארוכות:
.
על המסע למקומות יפים / מארי אוליבר
[מאנגלית: יונת שפירא]
כל יום אני עדיין תרה אחר אלוהים
ועדיין מוצאת אותה בכל מקום,
באבק, בערוגות הפרחים,
ודאי שבאוקיינוסים,
באיים הנחים במרחק
ממלכות קרח, ארצות חול
כל אחת ויצוריה
ואלוהים, על שמותיה הרבים.
כמה מושלם יהיה להשיק סירה
עם אולי מאה שנים פנויות בכיסי.
אך כבר מאוחר, לכולנו,
והאמת היא שהסירה היחידה שקיימת
היא הסירה עליה נמצאים כולנו
שורפים את העולם בדרכנו.
.
אז השיר הזה מבהיר יותר טוב מהכל כמה דחוף ובהול לאתר את היופי בכל רגע ורגע. ממש עכשיו.
.
ולבסוף אני מניחה לכם פה לינק לביצוע רווי יופי של השיר "אומרים ישנה ארץ" – הקלטה מבית הנשיא השבוע, מי ששרה היא הדר אלעד בן הרוש, אלמנתו של דניאל בן הרוש ז"ל, על הפסנתר יותם אלון, מוזיקאי מקיבוץ בארי, ויחד איתם אביב בכר המושלם, וכל זה בהפקה של בית אבי חי.
.
בקיצור תקשיבו לזה. זה מלא ביופי: https://youtu.be/tlortWqcUyo
ואם נתקלתם ביופי אנא שלחו לי. אני ממש זקוקה לזה עכשיו.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
