למכור את העולם

*למכור את העולם | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 9.1.2026*

 

שמעתי השבוע את ג'וליה לואי דרייפוס מספרת בפודקאסט שלה איך הבית שלהם נשרף, בשריפות הגדולות שהיו בלוס אנג'לס, ואיך יחד עם הבית נשרפו יותר מ-90 אלבומים משפחתיים ענקיים שהיא עצמה מיינה, אירגנה וסידרה. כל החיים שלהם היו מתועדים באלבומים האלו – תמונות הינקות של ילדיה, ושלה ואפילו תמונותיהם של הוריה ושל הוריהם מהילדות. מורשת דורות שנשרפה. וכשהיא סיפרה את זה, לרגע היא לא הצליחה לדבר. הגרון שלה נחנק, והשתרר שקט מוזר שאנחנו לא רגילים אליו בפודקאסטים. ואז היא בלעה את הרוק והמשיכה.

.

היא ראיינה בפרק הזה את הצלמת אנני לייבוביץ'. לפעמים דווקא כשאת מאבדת את התמונות שלך את מבינה מה הערך שלהן. שתיהן הסכימו שתמונות רבות "עובדות" כי הן משקפות לנו את הדרך שבה היינו רוצות לראות את העולם. או את עצמנו. או שהן נותנות לנו תקווה שגם כך העולם יכול להיראות, כפי שהוא מצולם, עם נופים אדירים ועם חסד אנושי. ולפעמים הן נותנות לנו תקווה שכך אנחנו יכולות להיראות או לחיות.

.

וזה הזכיר לי תיקייה ששמרתי לי בנייד -  תמונות של נשים מבוגרות רנדומליות שפשוט מתבגרות יפה בעיניי. קראתי לתיקייה הזאת איך להזדקן. חלק מהנשים הללו בכלל אסייתיות. או אינדיאניות. והסיכוי שאני האשכנזייה אזדקן באופן אסייתי או אינדיאני הוא אפסי. ובכל זאת, התמונות שלהן עובדות לא כי אני רוצה לחקות אותן. אלא כי בכל פעם שאני מדפדפת בהן אני מתרגשת פשוט מהאפשרויות שהן מציגות.

.

עוד נזכרתי איך אמא שלי נהגה להשמיד תמונות שלה שבהן היא לא נראתה יפה בעיני עצמה. זה היה כשאנני לייבוביץ' סיפרה איך היא צילמה את אמא שלה כשהיתה בת שבעים וחמש, וכמה אמא שלה דאגה מכך שהיא עלולה להיראות זקנה. אמא שלה היתה רקדנית ותמיד חייכה בתמונות. אמא שלי היתה פשוט יפה, וככל שהתבגרה התאכזבה מיותר ויותר תמונות, שלא יצאו כפי שהיתה רגילה, ואז קרעה אותן, לחתיכות קטנות קטנות.

.

גם אמא של אנני לייבוביץ' וגם אמא שלי חששו מהזיקנה. ניסו לדבוק ביופי הצעיר של עצמן. אבל אמא שלי לא זכתה להגיע לגיל זקנה ממש. היא מתה בת שישים וארבע וכמה ימים. הזכרתי את קריעת התמונות שלה בשירי "ראיות", ואלו כמה שורות ממנו:

.

*אֲנִי נִזְכֶּרֶת בָּהּ קוֹרַעַת תַּצְלוּמִים / שֶׁל עַצְמָהּ לַחֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת כְּמוֹ קוֹנְפֵטִי, / גֶּשֶׁם צִבְעוֹנִי שֶׁל זִכְרוֹנוֹת מְחוּקִים

שׁוֹטֵף חֲגִיגִי מִתּוֹךְ כַּפּוֹת יָדֶיהָ, / נִבְלָע בִּתְהוֹמוֹת הַשִּׁכְחָה / שֶׁל פַּח הַמִּטְבָּח שֶׁלָּנוּ, / עַל פָּנֶיהָ חִיּוּךְ הַנִּצָּחוֹן הַקָּטָן

שֶׁבְּהַשְׁמָדַת רְאָיוֹת*.

.

מאמי הבנתי שאת יכולה לחוש ניצחון לא רק לנוכח תמונה טובה אלא גם כשאת משמידה תמונה גרועה. וזה כבר לא קשור רק לתמונות, אלא לסיפור שאנחנו רוצות שיישאר אחרינו, ולסיפורים שאנחנו לא רוצות שיישארו. כי בלי קשר למה שקורה בעולם, מה שבאמת נשאר איתנו הוא הסיפור שסיפרנו עליו. וחשוב לדייק בסיפור.

.

השבוע ביקשתי מהקהילה שלומדת איתי להעלות תמונות מהנייד  - כל תמונה שכשהם מסתכלים עליה גורמת להם להרגיש שהעולם הוא מקום יפה. ובתגובה עלו כמאתיים תמונות שבהן היופי הופיע במניפה של צורות - תינוקות ישנים זה לצד זה, נוף שדה, כביש, פריחת החרדל, פינת הבית. כשהסתכלתי עליהן ברצף זה עבד על התודעה שלי לא פחות מאשר מאתיים ידיעות מפחידות בחדשות. וזו היתה תזכורת טובה לכך שהחדשות על העולם לא יותר אמיתיות מתמונות של העולם הזה שעלו השבוע בקהילה שלי.

.

ביקשתי להעלות את התמונות הללו כי השבוע כתבנו על היופי. כתבנו בהשראת תמונות אבל גם בהשראתו של שיר נהדר שאניח בסוף הטור. שיר שהוא חשבון נפש של אמא צעירה לגבי איך היא מציגה את החיים ואת העולם לילדיה – מה היא מספרת ומה היא מסתירה.

.

נדמה לי שזה נושא שנוגע לכולנו בבטן הרכה. כי כולנו מכירים את הטראומה האימהית השקטה של המלחמה. שהיא גם טראומה אבהית, וסבתאית. אני לא מדברת על הטראומה הגדולה, הבלתי נתפסת של הורים גיבורים ששכלו בנים ובנות, ומי שילדיהן נחטפו או נפצעו או נלחמו ויצאו עם הלם קרב. אני מדברת  על הטראומה של אותו מעגל גדול ושקט של הורים שנושאים את המלחמה בשגרה. ביומיום -

.

מי שמנסים להחזיק ולאזן ילדים רכים במציאות בלתי אפשרית. שנקלעים מדי יום להמון צמתים של החלטות מה לספר ומה להסתיר. אפילו כשהטילים רועמים. ואיזה מבוגרים יצמחו מהילדים הללו אם אספר או אסתיר. אימהות ששואלות לא רק, לתוך איזה עולם הילדים הללו גדלים?  אלא גם, לתוך איזה סיפור על העולם?

.

אמא שלי, למשל, לא רק השמידה תמונות, היא גם התעקשה לספר לנו את העולם דרך צדדיו היפים. התמימים. טובי הלב. מלאי החסד. לשם היא כיוונה את הפנס של הסיפור. ואילו אני שומרת גם את הסלפים האיומים ביותר שליי, וגם לגבי העולם מראה לילדותיי את הסלפים הפחות טובים שלו.

.

אבל אפילו אני, מאז המלחמה, מוצאת את עצמי מסתירה מול בנותיי. מסתירה ומשקרת.

.

ולכן אני מביאה לסיום את השיר היפהפה הזה של מגי סמית' האמריקאית, שמסבירה מדוע אנחנו חייבות את ההסתרה הזאת, ואת השקרים, גם בזמנים שאינם מלחמה, גם במקומות שאינם ישראל, ובכלל לא רק מול ילדינו, אלא גם מול עצמנו. מדוע חשוב הסיפור שלנו על העולם - סיפור שיאפשר לנו להתרווח בו, ולשנות  אותו, למרות העובדות והחדשות. ואיך כל זה קשור ליופי -

.

שלד חזק / מגי סמית'

[מאנגלית: מיה טבת דיין]

 

הַחַיִּים קְצָרִים, אֲבָל אֲנִי מַסְתִּירָה אֶת זֶה מֵהַיְּלָדִים שֶׁלִּי.

הַחַיִּים קְצָרִים, וַאֲנִי קִצַּרְתִּי אֶת הַחַיִּים שֶׁלִּי

בְּאֶלֶף דְּרָכִים מְעַנְּגוֹת וְנִמְהָרוֹת,

אֶלֶף דְּרָכִים נִמְהָרוֹת בְּאֹפֶן מְעַנֵּג

שֶׁלֹּא אֲסַפֵּר עֲלֵיהֶן לִילָדַי. הָעוֹלָם הוּא לְפָחוֹת

חֲמִשִּׁים אָחוּז נוֹרָאִי, וְזֹאת הַעֲרָכָה

שַׁמְרָנִית, אֲבָל אֲנִי מַסְתִּירָה אֶת זֶה מֵהַיְּלָדִים שֶׁלִּי.

עַל כָּל צִפּוֹר יֵשׁ אֶבֶן שֶׁנִּזְרֶקֶת עַל צִפּוֹר.

עַל כָּל יַלְדָּה אֲהוּבָה, יֵשׁ יַלְדָּה שְׁבוּרָה, דחוסה בְּשַׂק,

שְׁקוּעָה בָּאֲגַם. הַחַיִּים קְצָרִים וְהָעוֹלָם

הִנּוֹ לְפָחוֹת חֲמִשִּׁים אָחוּז אָיֹם וְנוֹרָא, וְעַל כָּל אָדָם אָדִיב

וְזָר, יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁיִּשְׁבֹּר אוֹתָךְ,

אֲבָל אֲנִי מַסְתִּירָה אֶת זֶה מֵהַיְּלָדִים שֶׁלִּי. אֲנִי מְנַסָּה

לְשַׁוֵּק לָהֶם אֶת הָעוֹלָם. כָּל סוֹכֶנֶת נַדְלָ"ן הֲגוּנָה,

שֶׁמַּרְאָה לָךְ מָקוֹם מֵחֻרְבָּן, מְלַהֶגֶת

עַל הַשֶּׁלֶד הֶחָזָק שֶׁל הַבַּיִת הַזֶּה: הַמָּקוֹם הַזֶּה יָכוֹל לִהְיוֹת יָפֶה,

נָכוֹן? אַתְּ יְכוֹלָה לַהֲפֹךְ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה לְיָפֶה.

.

שנספר את הסיפור היפה על העולם, למרות הכל, ושתהיה לכולנו שבת שלום,

 

*מיה טבת דיין*